להתחיל מבראשית

ביום חמישי האחרון, במשמרת הראשונה במסעדת הפסטה מאז התאונה המינורית שלי שקרתה במוצ"ש שלפניו, ירד גשם. כשנסעתי על אבן גבירול בדרכי לעוד שלשה לקוחות מרוצים, הרמזור בצמת אבן גבירול / קפלן היה אדום. הגשם ירד כבר במשך חמש דקות, אחרי זמן מה שהוא בושש מלבוא. כתמי שמן נראו על הכביש והצמיגים של הקטנוע עליו רכבתי היו די שחוקים גם כך. מפה לשם, כשהאור התחלף לירוק וניסיתי לצאת מהצמת, החלקתי על אחד מהכתמים הנ"ל במהירות של משהו כמו עשרה קמ"ש. לשניה חשבתי שלא קרה לי כלום. המהירות הייתה נמוכה והדבר היחיד שהרגשתי היה משקל האופנוע שמועך לי את הריאות מאחור. לרגע אפילו ניסיתי לקום, ואז שלחתי את המבט אחורה וראיתי פתאום את כף הרגל השמאלית שלי הפוכה לחלוטין. נכנסתי לפאניקה, אבל הכאב הגיע רק לאחר עשרים או שלשים שניות, והתגבר בטור ליניארי ככל שנקף הזמן. אנשים טובים באמצע הדרך עצרו לידי. שאלו מה שלומי, איך אני מרגיש והאם אני זוכר איך קוראים לי. אפילו מים נתנו. האמבולנס הגיע כעבור משהו כמו רבע שעה, או שאולי זה רק נראה לי כך בגלל הכאבים והפאניקה. אני לא בטוח.

לאיכילוב הגענו די מהר, אם כי האלונקה לא ננעלה בתוך האמבולנס והכאבים בכל שיבוש דרך, פס האטה ועליה בין מפלסים - היו איומים ונוראיים. צרחתי וקיללתי והרגשתי מזעזע, אבל בסוף הגענו למיון, שם פסקו האורטופדים שיש לי שלשה (לא אחד, לא שניים - שלשה) שברים ברגל שמאל - שניים בשוק ואחד בקרסול. לומר לכם שזה עודד אותי הרבה? זה לא. אבל לפחות ידעתי מה קרה לי וידעתי מה בערך הולכים לעשות. כמה דקות אחרי זה כבר גזרו לי את שני זוגות המכנסיים שהיו עלי (אחד של חליפת הגשם - 300 שקל עלותה. השני ג'ינס של ליווייס שהיה האהוב עלי) ובמקביל נתנו לי המון המון המון סמים. בזמן שחבשו לי את הרגל בגבס הייתי בטריפ מטורף שגרם לי להבין פתאום למה יש נרקומנים בעולם וכשיצאתי קצת מהטשטוש הייתי כל כך מסטול שהתקשרתי לאבא שלי והטחתי בו טענות שיש לי כלפיו מעשרים השנים האחרונות, בערך. זה היה יכול די להביך אותי אם לא הייתי במצב כל כך חסר מודעות.

כשהרופא הגיע לדבר איתי לאחר מכן הוא הסביר לי שאצטרך ניתוח והשתלת מסמרי ולוחית פלטינה כדי שהרגל תתאחה כמו שצריך, בגלל הזוית בה הקטנוע סובב את כף הרגל. החזיקו אותי בצום של עשרים שעות לאורך כל יום שישי, ואז בתשע בערב שחררו אותי ממנו רק כדי להגיד לי בשתים עשרה אתחיל חדש. למחרת עברה עלי בדיוק אותה החוויה. התירוץ היה חוסר מקום בחדרי הניתוח, מה שאני לחלוטין מאמין לו, אבל ההרגשה הייתה איומה ונוראה. הרגל שלי החלה להסתובב חזרה שמאלה והתנפחה למימדים מפלצתיים, ולמרות שגם ככה לא היה לי יותר מדי תאבון, החולשה היכתה בי בגלים וגרמה לי להיות במצב כמעט אפאתי. 

ביום ראשון בבוקר לקחו אותי לחדר הניתוח. זה היה ממש ספונטני ועשה לי די טוב אחרי שתי היממות התמימות שחיכיתי לזה כל כך. קצת מצחיק, שחיכיתי לניתוח כאילו מדובר באיזו אטרקטציה, אבל המצב שלי בצום באמת היה מזעזע. שלא לדבר על הרגל שהרגה אותי מכאבים. קצת פחדתי אבל בסך הכל הניתוח היה החלק הכי נחמד בשבוע הזה כי ישנתי בו. לא הרגשתי כלום, ולעומת כל שאר הזמן מדובר באמת בשיפור עצום. כשיצאתי מחדר הניתוח גיליתי שחוץ מאהובתי שהגיעה לבקר אותי ועשתה לי את היום (ואת השבוע), גם אמא שלי קפצה יחד עם אחותי והדוד שלי. שמחתי לראות אותם בעיקר כי לא רציתי להשאר לבד, אבל יצא שהשארתי אותם מחוץ לחדר כשביליתי עם יקירתי ולאחר שהיא הלכה פשוט נרדמתי מרוב תשישות. 

הימים שלאחר מכן עברו עלי בצורה לא מעניינת במיוחד. כאבים וכעס מילאו את רובם אבל למדתי המון דברים חדשים: להתקלח בישיבה כשרגל אחת מונחת על מגביה, להסתובב בתחת חשוף ברחבי המחלקה רק בגלל פיזיותרפיסטית חרמנית כזו או אחרת ועוד כיו"ב. במהלך השבוע גם הגיעו אלי די הרבה אנשים שלא ציפיתי מהם לבוא לבקר, ואני ממש מעריך אותם על זה. אבא שלי בראשם, אבל גם גל וגיא, שותפי לדירה, מאור ולולה, הזוג הדרומי החביב עלי, ועוד רבים וטובים אחרים. ועדיין, מפה לשם כל לילה בבית החולים הפך לסיוט. הכאבים מציקים הרבה יותר בשעות הליל וכשאין שום דבר להתרכז בו מסביב הדבר היחיד שנשאר הוא דכאון, שנאה עצמית, חרטה, כאבים איומים ואי נוחות פשוט מבהילה. למרות שרצו להשאיר אותי עוד מספר ימים באיכילוב, לא הייתי מוכן לשמוע על זה. התעקשתי להשתחרר אתמול - וגם הצלחתי. 

אז עכשיו אני בבית. בדירה היפה שלי ברמת גן. אני יושב על כסא גלגלים, מסתובב עם ההליכון, הולך לשירותים לבד ובסך הכל במצב רוח הרבה יותר טוב. גם הכאבים פוחתים משעה לשעה, האויר פה נקי הרבה יותר מבאיכילוב וכשהחברה הגיעה לבקר אותי היום הייתי באמת בעננים. פתאום לא הפסקתי לחייך, לא משנה באיזה מצב הרגל שלי הייתה. פתאום לא יכולתי להפסיק לבהות בה (באהובתי, כן? לא ברגל). פתאום הזמן איבד משמעות ולפני ששמנו לב היא כבר הייתה צריכה ללכת. מצער ומבאס ואני ממש מתגעגע ועוד המון, אבל אני חושב שזה בהחלט נתן לי כוח ומצב רוח להמשך השבוע הזה. תודה לך, יקירה שלי 3>

היום מכריזים (שׁוב) על מדינה פלשתינאית, אבל התמיכה בהכרזה הזו גבוהה הרבה יותר מזו שקרתה לפני שנתיים. מעבר לזה, ההכרזה מתרחשת ב29 בנובמבר, תאריך שמצלצל מוכר מאד לכולנו. אני לא יודע אם אני בעד או נגד, אבל אני חושב שאם תהיה להם מדינה ועדיין יפציצו אותנו בכזו אכזריות משם - לפחות תהיה לנו לגיטימציה להכריז עליהם מלחמה. ומי ידבר איתנו אז?

ברוח הפוסט.

הלוואי יהיה בי כוח.

קובי