להתחיל מבראשית

נמאס לי כל כך מלהיות נכה. נמאס לי להתגלגל ברחבי הבית כמו זקן בן שבעים ולהרגיש את הרגל שלי מתפוצצת מכאבים אם אני שוכח לשתות את הכדור הנכון. נמאס לי להתקלח במשך ארבעים דקות רק בגלל קשיים לוגיסטיים. נמאס לי מלהיות לבד כל כך. נמאס לי מזה שאין לי כסף רק כי הפסדתי המון ימי עבודה בגלל התאונה המפגרת הזו. נמאס לי מזה שכל הזמן בא לי לאכול כי אין לי שום דבר אחר מועיל לעשות. נמאס לי מזה שנמאס לי ומהמרמור הלא נורמלי הזה. נמאס לי מלהיות לבד כל כך #2. נמאס לי מהתחושה המעיקה הזו, כאילו מישהו דורך לי על הגרון ולא נותן לי לקום. נמאס לי מלהתעורר מוקדם בגלל שהברזלים לוחצים לי על העצם מבפנים. נמאס לי מלהזריק לעצמי כל בוקר. נמאס לי מחוסר האונים הזה. נמאס לי מזה שאין לי אופציות. נמאס לי מההליכון המטונף הזה שגורם לי להרגיש כמו סבתא. נמאס לי מההורים המפגרים שלי שגם כשהם עוזרים זה חייב לבוא עם גישה של זונות. נמאס לי מהחגים האלו ובייחוד מהחג ההרבה יותר מדי ארוך הזה שבגללו אני אמשיך להתגעגע. נמאס לי מהחבר הכי טוב שלי שכבר לא אחי ולא טוב. נמאס לי מהציוץ הזה שמשמש כהתראת הודעה בטלפון של השותף השני שלי. נמאס לי לבהות בטלויזיה כאילו יש בה משהו מעניין. נמאס לי להכין קפה ואוכל על רגל אחת. נמאס לי מזה שאני לא יכול ללבוש מכנסיים אז קר לי נורא ואני מתעטש כל היום. נמאס לי מהכאב הזה בכתף השמאלית שבא ומזכיר לי בכל פעם את התאונה הראשונה שלי, כאילו הרגל לא מספיק כואבת ומגבילה. נמאס לי, ואני כבר לא יודע מה לעשות חוץ מלישון. באמת שלא.

אבל היי, שיהיה לכם חג שמח.

על שום שנקעה נפשי הימנו.

קובי