להתחיל מבראשית

(מרגיש כאילו השיא כבר מאחורי.)

אני מכיר את העתיד שלי. כבר יודע היטב איך הוא יראה. אגור במנהטן, ליד הפארק, בדירת פנטהאוז יחד עם חברתי היפה שבטח תהיה ממוצא חצי אסייתי וחצי אירופאי, או אמה ווטסון. נביא שני ילדים או שלשה ונהיה טובים אליהם, אבל רק אחרי שנלמד איך להיות טובים אחד אל השני. על כסף אני לא מדבר בכלל. ברור מאליו שאהיה עשיר עד כדי שלא אדע מה לעשות עם כל הכסף הזה. וכולם יקבלו ממני הכל. כל הבגדים וכל האוכל וכל החכמה והאמנות שרק אפשר לתת. בקיץ נגור בניופורט, בוילה הגדולה שתעמוד בדד לאורך השנה, ובחורף נבוא לשבועיים בישראל כדי לראות שהכל עדיין עומד על תילו. 

אני מכיר את העתיד שלי. כבר יודע היטב כמה טוב הוא ישמע. אגור בבירת האמנות של האמריקות, בין מוזיאון לרעהו, בדירה עם פסנתר כנף בסלון וסטודיו מושקע ומבודד שרק רוצה להקליט כבר. יחד עם אלו שאכיר מבית הספר הזה או השני ועם אנשים אחרים שיאהבו מה שאני מנגן ושר. נקליט המון שירים. יצירות. סרנדות על אהובתי היפה. אלבום כפול של פרוייקט חובק עולם בצבעים של שחור ולבן. ערימות של פסקולים לסרטים ששווים מליונים. כאלו שיזכו בסאנדנס ובקאן. כל כך מובן לי שאהיה מבוקש עד כדי כאב בכל מקום שבו יש דרישה להפקה מוסיקלית איכותית ונעימה. ואני אעשה. אשמור אמונים לכל הצלילים והמצלולים שאהבתי תמיד, ואשלב ביניהם באלפי דרכים חדשות שהעולם טרם הכיר לפני בואי. בקיץ אשיר קצת סקאט בפסטיבל הג'אז המסורתי. בחורף אבוא לארצנו הקטנטונת כדי להופיע יחד עם שלומי שבן ועופר מאירי. לוודא שעדיין זוכרים אותי, למרות שהלכתי כמעט לחלוטין.

אני מכיר את העתיד שלי. כבר יודע היטב באיזה ריח וטעם הוא יתמלא לאיטו. הנהר המקיף את האי ימלא את הנחיריים בכל בריזה של ערב מוקדם. הים יביא איתו ריח של מלח וגריז, ילטף אותי ויזכיר את הבית. הבית תמיד יהיה בטעם של דגים טריים ושוקולד איכותי לקינוח. השותפה הנהדרת שלי תנשק אותי כל היום ולשפתיים היפות שלה יהיה טעם של תות בר, או של אהבה מתוקה מלוחה. לעור שלה יהיה ניחוח של סקס וחורף והמיטה שלנו תינשם כמו אור ראשון בכל לילה. הילדים היפים יעלו אדים של שמפו וסבון מתקתק. יחבקו אותנו בכל יום ראשון בבוהריים ויגרמו לריאות שלנו להתמתח בגאווה בכל פעם שנבין כמה טוב הטעם הזה. כמה הם נהדרים רק מעצם נוכחותם הפיזית לצידנו. וכולם יבואו לאכול ולשתות. אם זה בדירה היפה עם המרפסת שפונה לפארק או במסעדה היותר-מדי-יקרה שרצינו לבדוק רק בגלל הכוכב החדש שיש בשמי המטבח שלה. בקיץ נאכל פירות ים. צדפות חיות עם קצת מלח ולימון ודגים צלויים מבחוץ ונאים מבפנים, מדוייקים עד כדי איבוד הדעת. בחורף נחזור למטבח האמצעי, לחבר הטוב שיכין לנו ארוחת נשיאים ומלכים עם ריחות נעימים וטעמים עזים כמו שרק הוא יודע. 

אני מכיר את העתיד שלי. אני מרגיש אותו באצבעות. יכול למוש אותו בכריות שבסופן ובציפורניים הדקות שנשארו כדי שאזכור. הלבנים החומות-אדומות שתעטופנה את הבניין שלי תחספסנה לי את המעבר הראשוני, אבל בצורה נעימה. המעקה העצי יעניק תחושה של חום ובכל פעם שהרוח מהמרפסת תלטף לי את הפנים אני אזכר באיך שאת נגעת בהן. היפהפיה שתהיה אז בחיי תרגיש רכה וקטנה בין הזרועות שלי. השפתיים והעפעפיים ילטפו אותי בכל פעם שאחבק אותה והמתניים הצרות תתכווצנה כשאדקור אותן בקלות עם האצבע המורה, בדגדוג חצוף שיוביל לנסים. השדיים הכבדים והישבן היפה ימלאו לי את כפות הידיים כל אימת שאגע בה והסדינים הנעימים ילטפו לנו תמיד את הגב. המתוקים הקטנים ירגישו כמו עצמנו מצופים בקטיפה רכה והבגדים המתחלפים שלהם ילטפו לנו את האצבעות כשנכין אותם ליום החדש והנהדר שיבוא. מסכי המגע והמקלדות ברחבי הבית יעתרו במהירות לכל הינף יד או אצבע, וקלידי המחשב והפסנתר יכנעו לי כשאגרום להם לדבר אמנות יפה ורגשות של אחרים. מוט ההילוכים של מכונית זו או אחרת מהאוסף הגדול ידבר אלי בשאגות מנוע ואני אעיף אותו ואת המרכב במשעולים שלא באמת אכפת לי מה סופם, כל עוד ארגיש את רעד המנוע המגיב למגעי. בקיץ אאחוז בכידון האופנוע ואסע לטייל ברחבי החוף המזרחי. אטבול באוקיינוס ואוצף בנוזלי החיים שעד אז מפלסם יהיה גבוה יותר. בחורף אחזיק את מצערת המטוס שאשכור ואקח את המשפחה שלי לטיול מסגדים, כנסיות ובתי כנסיות בירושלים האהובה שלי. 

אני מכיר את העתיד שלי. אני יודע אותו בכל לבבי, בכל נפשי ובכל מאודי. אני יכול להרגיש את הידע והמראות מציפים אותי באוניברסיטה הקיסוסית אליה אגיע כאילו במקרה. אני מצליח לדמיין את הכתות והמורים ואת מאות הדברים שאלמד. גרמנית, סינית, היסטוריה של העמים, אנתרפולוגיה, פסיכולוגיה, אמנות והמון המון מוסיקה. אני יודע שאני רוצה לעוף ואני כמעט שומע את הקשר שבאוזניה. רשיון הטיס המסחרי שלי יסמן את שער העתיד היפה הזה וכשאתחיל ללמוד לקראתו זו תהיה תחילתו של עידן. אני רוצה להבין. לשמוע. להכיר. לדעת כל מה שאוכל ולקלוט כמה שאצליח. עוד מעט זה יבוא. 

העתיד שלי יפה. נעים. מעניין ומלא בתקווה. בכל פעם שאני חושב על לברוח, להתאבד ולהיעלם - אני אומר לעצמי שמשם אין דרך חזרה. שאם אגיע לשם לא אצליח למלא את התוכניות שלי. זה קצת מבייש לומר, אבל לפעמים יותר מדי קרובות - זו הסיבה היחידה שבגללה אני לא עושה את הצעד הבלתי הפיך הזה. הידיעה שלהתאבד אני תמיד יכול, אבל לחזור לחיים אי אפשר בכלל. אני רוצה המון דברים ואני יודע שגם אשיג אותם, אבל בכל פעם משהו גורר אותי בחזרה למטה. הייתי מרחיק לכת ואומר שזה מתחיל להתיש אותי, לולא הרגשתי שאני כבר מותש לחלוטין. מחצית השנה האחרונה הרביצה לי הרבה והתחושה החזקה מכולן היא שלחזור ארצה היה מעשה מטופש לעשות. רומנטי, יפה, הירואי ואפילו מרשים - אבל מטופש מאד מאד.

בעוד שבועיים (בשנים עשר בפברואר) אחגוג את יום הולדתי העשרים ושניים, לאחר שלא חגגתי את יום הולדתי כראוי בערך מאז שהייתי תלמיד בכתה ד' ולאחר חודשיים וחצי של סבל נוראי בעקבות התאונה והנכות שבאה איתה. אני עושה מסיבה קטנה בדירה שלי ברמת גן. לחברים הקרובים, למשפחה הנסבלת ולאהבתי היקרה שכועסת עלי כבר מעכשיו (אם למישהו מכם מתחשק לבוא, אתם מוזמנים :). אני מקווה מאד שיהיה לי כיף ושיום ההולדת הזה יהיה ההתחלה של השינוי הטוב לו אני זקוק כל כך מאז שנחתתי בארץ בפעם האחרונה. 

ועד אז, הרי לכם שיר.

(דבר כמו ילד: ישר ללב.)

זה הדם הרותח שמפריע לחשוב.

קובי