להתחיל מבראשית

אז אין יותר אנחנו ואני קצת מבולבל. הגעגוע הורג אותי והתסכול חוגג אבל מצד שני אני גם מאד רגוע כי אין לי שום דבר בחיים שגורם לי להתרגש. אני מרגיש שזה רע אבל אני גם לא מצליח לחוות את הרע הזה עד הסוף. הכל אפור נורא חוץ מהכחול שממלא לי את החלומות והאדום שממלא לי את העתיד. וכעס. המון המון כעס שממלא אותי בכל יום ויום. אני הולך ברחוב וכועס. מתיישב על הספה וכועס. אוכל המון וכועס המון ושותה כאילו אין לי כסף (כי אין לי. התאונה רוקנה לי את הכיסים ואת חשבון הבנק ואת כל הסבלנות לחיות).

חגגתי יום הולדת 22 לפני פחות משבוע וההרגשה זהה לחלוטין, חוץ מזה שקצת נראה לי שאני מבזבז את הזמן שלי. אבל אני מקווה לתקן את זה בקרוב - אם כי כמו שציינתי, אני לא בטוח למה לי.

חייב חייב חייב להביא מכה. 

אין לי מקום בשבילי.

קובי