ביום ראשון האחרון התחלתי ללמוד במסלול הBSP של מכללת BPM. מדובר במסלול להפקה מוסיקלית והנדסת סאונד בשילוב עם לימודי תעודה בינלאומית של התוכנה Cubase, המורשים על ידי חברת סטיינברג העולמית. למי מביניכם שמתעסק עם מוסיקה ברמה קצת יותר גבוהה מרמת התחביב אני מניח שזה אומר הרבה, אבל לאלו שלא אני יכול לומר שמבחינה טכנית, החסרון היחיד שיש במסלול הזה שהוא לא מוכר על ידי המל"ג הישראלי לצרכי תואר ראשון. מבחינתי זה די בסדר, כי אני גם ככה מתכנן ללמוד לתואר כלשהו באוניברסיטה העברית, בשלב זה או אחר של חיי. חוץ מזה, תואר הוא רק תואר. אני לא מתכנן לפצוח בקריירה שלא תעניין אותי אי פעם כך שהטיעון של 'בעלי תואר מקבלים יותר' לא כל כך פונה לשיקול הדעת שלי. מה שכן, אני ממש מקווה שאצליח למצוא את מקומי סוף סוף ולהשתלב כמו שצריך בלימודים הנוכחיים. מדובר בשנתיים שעם הזמן רק תהפוכנה ליותר ויותר אינטנסיביות, ואני ממש רוצה להיות מעולה, אם לא יותר.
במקביל, התחלתי לעבוד כטלמרקטר בחברת קוסמטיקה שפונה בעיקר לקהלי יעד בפלורידה, קליפורניה, אוסטרליה וניו זילנד. זה לא כיף ולא נחמד אבל זו משכורת. במקביל, אני מחפש גם עבודה כשליח על אופנוע / קטנוע מאחר ולפני שבוע עברתי סוף סוף טסט ברמה A1. אם יהיה לי מזל, אולי אפילו אצליח למצוא משרה שתהפוך להיות משרה קבועה וכך אוכל להתפטר מחברת הקוסמטיקה בלי יותר מדי חוסרי שינה (העבודה היא במשמרות לילה, מן הסתם, בהתחשב בהפרשי השעות בינינו למקומות הנ"ל).
לרגל פתיחת שנת הלימודים, סבתא קנתה לי את המחשב הזה, שהיה החלום שלי מזה הרבה זמן + קיובייס 6.5 ולוג'יק 9, ומקלדת שליטה קטנה שעוזרת לי מאד. חלק מכם מודעים לזה אבל לטובת אלו שלא אני אספר לכם שאני וההורים שלי לא ממש בקשר, ואני חושב שלולא הסבתא המדהימה שלי הייתי היום זרוק ברחוב בלי אוכל ובלי חיים, במקרה הטוב. היא לקחה אותי אליה הביתה כשברחתי מהבית של אבא ויותר מאוחר לקחה גם את האחיות והאחים הקטנים שלי. כאילו היא לא בת שבעים ועובדת במשרה מלאה, היא השקיעה בנו מעל ומעבר יכולותיה. אני יודע שזה בטח נראה לכם מוזר, ואולי זה לא הרבה, אבל הבלוג הזה שהוא חלק די חשוב בחיי צריך להחזיק איזה אזכור שלה לטובה. לדעתי, לפחות.
אתמול בערב, לפני שהתחלתי את המשמרת, הלכתי לשתות בירה עם המדהימה הזו. רק אחרי שיצאתי לכיוון העבודה קלטתי פתאום כמה דביל הייתי שלא עשיתי את זה קודם. מצחיק אותי שלפעמים אנחנו מפחדים לנסות דברים מסויימים ואחרי שהם קורים בספונטניות אנחנו לא יכולים להבין למה או ממה בעצם חששנו. ככה או ככה, נהניתי מאד ואני מקווה שזה יקרה שוב, בקרוב.
יש טעם לפגם בכך שאני גר כרגע אצל סבתא שלי. אמנם, אני מחפש דירה או חדר בתל אביב או במקום ממנו יש גישה אליה, אבל בינתיים אני תקוע על מזרן בסלון שלה כמו איזה הומלס וזה מתסכל אותי ברמות. חוץ מזה, סבתא גרה באותו הרחוב בה גרה המיתולוגית וזה לא עוזר לי במיוחד כשגם ככה אני לא מסוגל להוציא אותה מהראש לאורך כל התקופה האחרונה. הגעגוע הזה מכרסם בי ולא נותן לי לעשות כלום. אם יש למישהו עצות שעשויות להועיל - גם בעניין הדירה וגם בעניין האקסית - יותר מאשמח לשמוע.
18000 טיסות בוטלו מניו יורק אליה בגלל סנדי. לפחות ששים אנשים מתו והנזק הכספי שנגרם לעיר ולתושביה כמעט בלתי נתפס. אני לא חושב שיש לי משהו לומר בעניין הסופה הזו שעוד לא נאמר, אבל אני באמת חייב להגיד שכואב לי. לקרא את הכתבות ולראות את התמונות ולשמוע את ההצהרות... לא יודע. זה בטח ישמע מוזר וקצת קלולסי אבל אני קצת מצטער שלא הייתי שם גם בזמן הסופה. אני מרגיש כאילו ניצלתי את עיר הולדתי רק כשהיא עשתה לי טוב ואז כשאנשים שם סבלו ואיבדו רכוש וקרובים אני ישבתי כאן תחת גפני ותחת תאנתי והמשכתי כרגיל. אשמת ניצולים, אני חושב שקוראים לזה. זה בטח קצת מגוחך - אבל ככה אני מרגיש.
קצת אפוף במחשבות. העיניים מצועפות והפה ריק והלב כבד והזין קשה כמו ידית של דלת והרגליים כואבות והראש מסתובב כאילו אין לי אויר. מה נעשה?
*******
נראה לי שאשאיר אתכם עם סופיאן סטיבנס - הבחור שפשוט יודע את העבודה.
מדמיין שאנחנו הולכים יחד. את בטייטס וגופיה דקה. אני במכנסיים קצרים וחולצה ישנה. הולכים יותר ויותר מהר, בקושי שומרים על ריכוז מרוב המחשבות.
מגיעים אלייך הביתה. מנסים להחליט מי ניצח ומי הפסיד. אנחנו לא טובים בזה במיוחד. אני אומר חצי בצחוק שאפשר לקרוא לזה תיקו. את מחייכת חיוך זדוני. ׳אני בעד׳, את אומרת ומתקרבת אלי. ׳אני נכנסת להתקלח. חכה עשר דקות ותבוא.׳ הזין מזדקף מיד, מתקשה כמו עצם בין הרגליים שלי.
את הולכת להתקלח ואני מסוחרר. קצת בגלל הדופק, הרבה בגלל האויר החם שלך באוזן. מסתכל על השעון בציפיה דרוכה ושותה את המים שלי. מחכה. אחרי שמונה דקות אני פולט ׳לעזאזל עם זה׳ אחד שקט, ונכנס לחדר האמבטיה. את עומדת שם עם הגב אלי, מאחורי הוילון, מרימה את הראש לכיוון המים, מותחת צוואר ומסתובבת. מחייכת כשאת רואה אותי, ופותחת את הוילון. ׳אתה עדיין לבוש?׳ את צוחקת, ואני מוריד הכל מהר יותר משאי פעם הורדתי. נכנס לאמבטיה בחיוך ונצמד אלייך. אני מנשק את השפתיים היפות שלך, את הצוואר שלך, את העורף ואז את התנוך של האוזן הימנית. הידיים שלי עסוקות. אני מצמיד את האגן שלך לשלי ביד ימין ומלטף את השד השמאלי שלך בשניה. את נאנחת ועוצמת את העיניים, שולחת יד אחורה ומחזיקה את הזין שלי. בעדינות. אומדת את המשקל והעובי שלו, כשאני מוריד לאט את היד השמאלית שלך ומלטף לך את הבטן. את מצחקקת ואז נאנחת שוב, מקשה אותי אפילו יותר מקודם. ׳את אוהבת את זה, הא?׳ אני לוחש לך באוזן הימנית ואת מהנהנת כלפי בפה חצי פעור. ׳כן...׳ את עונה, ואני מתלבט אם זה בגלל השאלה הרטורית או בגלל היד שלי שכרגע השלימה את המסע שלה אל בין רגלייך. אני מניח שקצת בגלל שתיהן. מחייך.
בשלב הזה המים כבר מתחילים להתקרר. אני לוקח את הברז ושוטף את שנינו מהסבון, מהשעות שבהן לא היינו יחד... עוטף אותך במגבת ומרים אותך אל החדר. את מצחקקת. ׳קח אותי, רומיאו׳ את אומרת בשעשוע. אני, בתגובה, מנשק אותך וזורק אותך למיטה. את מופתעת - אבל לטובה. ׳בוא אלי׳, את אומרת לי, כשהרגליים שלך והשפתיים שלך קצת מפושקות. יד אחת קוראת לי והשניה מחפשת, נוגעת בין הרגליים שלך וזזה בתנועות מעגליות מסביב לדגדגן. אני מסיט אותה, וצולל כדי לנשק אותך. ללקק אותך ולטעום אותך. את, בתגובה נאנחת בקול ומלטפת לי את הראש. ׳זה טוב׳, את אומרת, ועוצמת את העיניים למחצה. ׳זה טוב לי׳, את ממשיכה, כשאני חודר אלייך עם האצבע שלי וממשיך ללקק. את משתוללת בעדינות, גומרת פעם וגומרת פעמיים. זה יפה. אפילו יפה מאד.
אני כבר מת להכנס אלייך. להרגיש אותך מבפנים. אחרי שאת גומרת בפעם השלישית אני מתרומם בחצי חיוך. את מושכת אותי אל בין הרגליים הארוכות שלך, מחזיקה את הזין שלי ומעבירה אותו בין השפתיים התחתונות שלך. מרטיבה אותו לאט... מלמטה, למעלה. כשהוא נוגע בדגדגן שלך את עוצרת לשניה, עוצמת שוב את העיניים היפות שלך וחוזרת על הפעולה. אני מתנשף והחיוך שלי מתרחב אפילו יותר. את מתרוממת אלי ולוחשת לי ׳זיין אותי׳, ואני עושה את זה. נכנס אלייך לאט לאט ופותח אותך. את נרטבת יותר ויותר ואני ממשיך להכנס אלייך עד שאני קבור בתוכך לחלוטין. אני לא זז כשאת נושכת את השפה התחתונה שלך ונושפת אויר. ׳וואו׳, את טוענת. אני לא יכול שלא להסכים, אבל אני עדיין קפוא. לא עושה אף לא תנועה אחת עד שאני מרגיש את האגן שלך זז מתחתי. אני מתחיל לזיין אותך בקצב קבוע ואת מחבקת אותי. סוגרת את הרגליים שלך מסביב לאגן שלי ומסובבת את הראש שלך באיטיות מצד לצד. את ממש קרובה לגמור בפעם המי יודע כמה אבל אני משחק בך. משתעשע בך כשאני מוציא את הזין שלי לרגע, מסדיר את הנשימה. את מושכת אותי בחזרה אלייך ואני צוחק וממשיך לתקוע אותך בנחרצות. מנשק אותך כשאני מתחיל לזיין אותך יותר ויותר מהר, וכשאני מרגיש אותך מתכווצת עלי ונמתחת מרוב עונג אני כבר לא יכול וגומר בתוכך בתנועה אחת ארוכה. את מתנשמת ומתנשפת וגם אני, ואחרי דקה או שתיים את מנשקת אותי ונצמדת אלי, ואנחנו נרדמים.
אז אתמול אחרי שיעור הרכיבה שלי הלכתי לבקר את גל. דבר הוביל לדבר והסכמתי לחכות כדי לפגוש את השותפה שלי לדירה, שהביאה איתה רוח טובה והרבה הרבה יופי. נשארתי עוד קצת וכשאנשים אחרים הצטרפו הם הביאו איתם אלכוהול מסוגים שונים. אז מה, לא אשתה? שתיתי. די מעט, יחסית, אבל בשלב מסויים טעמתי (משהו כמו שוט) מליקר האתרוגים שמישהו טרח להביא. אפילו לא חשבתי על העובדה שהוא הגיע בבקבוק זכוכית עם תוית שהוכנה בוורד. תמיד אהבתי לנסות דברים חדשים.
עשרים דקות אחר כך ירדנו למטה לאבן גבירול לקחת מונית לעבר המועדון המדובר. מרגע שנכנסתי אליה, אני לא זוכר כלום למעט הבזקים מלאים בקיא ועצב. מסתבר שקצת אחרי שעליתי למונית עברתי בין מצב של הכרה למצב של חוסר הכרה לפחות שלש פעמים עד שהגעתי לחדר המיון, שם קיבלתי עירוי נוזלים ושטיפת קיבה. עושה רושם שהליקר הנ"ל היה מקולקל וגרם לי להרעלת קיבה ולאבדן הכרה. סימפוזיון נוראי שהסתיים רק בסביבות חמש בבוקר, עת שוחררתי מחדר המיון. ואפילו אז הייתי צריך ללכת ברגל מאיכילוב עד לדירה של גל - סיפור של רבע שעה בה כל צעד נראה לי כמו דילוג על תהום.
אבל עכשיו אני בסדר. והבית כאן ריק. תנו לי לנוח קצת, ואתם מוזמנים לבוא לבקר מעכשיו ועד יום ראשון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: