לפני יומיים קיבלתי את המייל המיוחל שמזמין אותי לאודישן וראיון למכללת ברקלי למוזיקה. אין לי בכלל דרך לתאר כמה שאני מתרגש. אם יש לכם הצעות לגבי שירים באנגלית שאני יכול לשיר ושאתם חושבים שישמעו עלי טוב, אני יותר מאשמח שתחוו דיעה.
כבר ימים מספר שהגשם לא מפסיק לרדת כאן, ואולי זה רק אני - אבל אפשר ממש להריח את החורף מזדחל לו מהאוקיינוס הצפוני ומביא איתו קפאון מבורך ושלג בהיר. אין לי כל כך הרבה כסף לקנות בגדי חורף, אבל אולי כרגע זה דבר טוב. נראה לי שהקור הזה יטהר אותי קצת. חוץ מזה, את רוב הזמן אני גם ככה אבלה בתוך הקניונים, כשבני אדם בערימות מקיפים אותי כשהם מנסים להגיע למבצעים שהם בטוחים שייגמרו להם מתחת לאף. אמנם אנשים כל כך חלולים בדרך כלל לא חמים מספיק, אבל אני סומך על הכמויות.
באופן כללי, עושה רושם שהבוס שלי קצת מתנכל לי. כנראה שהוא קצת נוקם ונוטר אחרי שבפעם שעברה שהייתי כאן עזבתי את העבודה לטובת אהבה גדולה שרציתי לתקן. אבל זה בסדר. אני אשאר כאן בכל זאת כי אני צריך את העבודה ואת הכסף ואת הדירה עד שאני אעבור את האודישן. כרגע הראש שלי מאד מפוזר. קשה לי בלי פסנתר ובלי מישהי לתת לה הכל -
למרות שכרגע אין לי הרבה מה לתת. ולנהוג שעה או שעה וחצי בגשם לעבודה או
ממנה גם זה לא ממש קל. אם היה לי פני על כל פעם שכמעט נרדמתי על הכביש, אני
די בטוח שלא הייתי צריך לעבוד לחודשים הקרובים. אבל בולעים וממשיכים הלאה. אחרי שאדע אם התקבלתי אני אוכל לעבור לניו יורק או לבוסטון, עד שיתחילו הלימודים - ואז הטוב האמיתי יתחיל. אני די בטוח בזה.
יש בי כל כך הרבה סערות. סופות שמתרגשות בי כל אימת שאני צופה באיזה סדרה קיטשית של התחלה חדשה או אהבה חזקה. משהו שבין רצון לצעוק ללשיר עם גיטרה ולהקה בת של זונה מאחורי מול עשרים אלף איש. זו לא הרגשה שזרה לי, אבל אני חושב שעבר כל כך הרבה זמן מאז שנתתי לה פורקן שאני בקושי זוכר איך זה אחרי. זה מציק לי.
(טרה נובה עושה לי טוב. וגם חיוכים יפים של בנות צבועות.)
ככה היא הייתה,
אחת כזו שנולדה באסיה, גדלה באירופה,
ועכשיו היא חיה בעולם החדש.
עם שיער צהוב שעשוי מזהב,
וחיוך של כזו שיודעת מה היא אומרת.
אבל העיניים... העיניים הבהירות שלה,
שיגעו אותך לחלוטין.
נטאשה, קראו לה,
ובעברית זה כאילו עוזבים אותך לאנחות,
אבל ברוסית ובגרמנית
ואפילו באסטונית,
אלו רק אנחות.
ואז,
כשהיא נכנסת לך אל החדר,
ופושטת את המעיל הארוך,
העור הלבן שלה בוהק בחושך.
עירומה לחלוטין,
ומחייכת, כי היא באמת יודעת...
אז אתה מחייך בחזרה,
וקורא לה אליך;
נטאשה.
כל התשיעיות הללו באות לי בטוב.
עם הדברים שאני שומע, חסר לי שלא אהיה מפיק מוזיקלי מדהים. בחיי.
טל היא ידידה ישנה שלי, אחת כזו שהייתה קרובה אלי מאד בתיכון, והמרחק שאחריו עשה את שלו והביא לפיצוץ לא נעים במיוחד שקרה בינינו לפני משהו כמו כמעט שנתיים. מאז דיברנו עוד פעם או פעמיים שיחה קרירה או שתיים באינבוקס של הפייסבוק, אבל היום דיברתי עם אחד התלמידים שלי לשעבר שסיפר לי שהוא התגייס ללהקה שממנה היא משתחררת, אז חשבתי שיהיה כיף להפתיע אותה ולהתקשר אליה. זו הייתה החלטה נכונה. היא אולי לא אדם שאני רוצה קרוב קרוב, אבל כשאני כל כך רחוק גם ככה היא אחלה תוספת שבעולם. 'גרייבי', כמו שמילפית אחת אמרה לי היום בקניון על מכונית שגם נוסעת טוב וגם נראית טוב. נו, שויין.
מה שכן, זה עשה לי חשק היסטרי להרים טלפון אל ענת. לעשות או לא לעשות? זו השאלה.
שתיים וחצי בלילה עכשיו. או שאולי זה כבר בוקר. אני לא סגור על זה. וקר פה נורא, אבל בבית יש חימום שמאפשר לי לשבת עם טי שרט ובוקסר ולכתוב לכם, מה שדי נחמד אחרי בערך שבוע בלי פוסט - אפילו כשבן יושב כאן לידי ובולס דונאט כאילו הוא במאנצ' של החיים.
ריק לי. ואני לא יודע לומר אם זה בקטע רע או טוב.
הסכנה בעגלות בארה"ב היא איומה. לא יודע אם יש למישהו מכם מושג, אבל מדובר בעבודה שוחקת מאד שמתבצעת מפתיחת הקניונים עד הסגירה שלהם (עשר בבוקר עד תשע בערב), שיש בה סיכוי לכסף עצום - אבל גם סיכוי לא רע בכלל לסיים את היום כשאתם במינוס לטובת ארוחת הצהריים שלכם, או אפילו הדלק ששימש אתכם כדי להגיע לקניון. שלא לדבר על העובדה שכל האמריקאים רואים אותך כעובד זר בדיוק כמו ההודים שיושבים לידך ומוכרים אביזרים לטלפונים סלולריים - מה שמונע ממך כל חיי חברה אפשריים שאולי יכולים היו להיות לך. ויש הרבה אנשים שעושים הון תועפות ככה, ויש כאלו שחוזרים ארצה עם התחתונים, אבל ככה או ככה - כל מי שעושה עגלות, מתחיל לאבד את צלם האנוש שלו כבר מהשניה הראשונה. ולעזאזל, בשביל להיות באמת טוב, צריך להפוך את העגלות המזדיינות האלו למקצוע שלך. לא סתם 'לעבוד' בזה. ואת זה אני מאד לא רוצה לעשות.
אז מה עושים? פשוט מחזיקים. מיום ליום... עובדים, מנסים לצחוק הרבה ואם אפשר - גם לעשות כמה ג'ובות מהצד. אבל תמיד זוכרים שזה זמני. עד העבודה הזמנית הבאה, שתהיה לפני עבודת הסטודנט הזמנית שלי - בה אתחיל לעבוד בשנה הבאה. הכל הכל על כרעי תרנגולת, שבדרך כלל רעועים ברמות, אבל אם צולים אותם כמו שצריך - יכולים להיות ממש ממש טעימים.
זה מצחיק אותי, איך שאת באה לבקר תמיד. אם זה בבחורות עם הגישה החצופה, או המעשנות, או אפילו ברשימה הזו בצד שמתעדכנת מדי פעם באחד משני השמות שלך. מעודד לדעת שאכפת, למרות שזה מוזר ברמות.
ראיתי עכשיו את הסרט Crazy stupid love בו סטיב קארל (האגדי, יש לציין!) עושה עבודה נהדרת, כהרגלו. אמנם, מדובר בקומדיה רומנטית בסך הכל, ואפילו קצת צ'יזית... אבל היא עדיין מאד שעשעה אותי, בדרך מסויימת. מצד אחד, קלטתי כמה דברים בתרבות ובחברה האמריקאים אני לעולם לא אבין - אבל מצד שני פתאום ראיתי מאפיינים ומחוות בהם יצא לי להתקל בחיים האמיתיים בלי לרדת לעמקם - כאלו שרק בצפייה בסרט הוליוודי קלישאתי פתאום נכנסו קצת מעבר לקליפת המוח המיובלת שלי.
קו המחשבה שלי נעלם לו מזמן. התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני שעתיים וחצי, כשבאמצעו משה (לו שייך המחשב) החליט לקחת את הלפטופ איתו לשירותים, וכשהוא חזר הוא החליט שאנחנו רואים (את ה)סרט. אז אני מצטער מאד, אבל עושה רושם שפואנטה לא תהיה היום. מה שכן - כפיצוי, תקבלו שני שירים מצויינים תמיד במקום אחד שמצויין רק בשבילי בזמן מסויים.
נ.ב. שש בבוקר עכשיו. בדיוק השעה בה היום לפני שנתיים התעוררתי כדי לעלות על מדים. בשמונה בנובמבר האחרון ירדתי מהם. זה מוזר לחשוב על זה, אבל דברים תמיד קורים בזמן נכון. לא?
כחלק מהבקשה שלי להבחן לאוניברסיטה, מסתבר שאני אמור להגיש להם מאמר באנגלית שיכלול בין חמש מאות לשבע מאות מילים.
אז כתבתי.
אפתח ואומר כגילוי נאות - להתבטא באנגלית, בייחוד בכתב, זה אחד מהצדדים היותר חלשים שלי.
בגיל ארבע, כשהשמעתי את הצלילים הראשונים שלי על הפסנתר הגדול שהיה לנו בבית, עדיין לא היה לי מושג מה אני עושה. אבא, שבעברו היה גיטריסט בחתונות של ישראלים, התרגש מאד, אבל אני חושב שבעיני מצאו חן בעיקר הקלידים המבריקים - השחורים יותר מהלבנים. אז התחלתי לנגן את הדברים הבסיסיים, אלו שהכרתי אז: מנגינת הפתיחה של 'ברני', שירים מתוך 'רחוב סומסום' ועוד כאלה ואחרים. עם השנים ועם ההתבגרות שלי, שמתי לב שאני לא מצליח לתרגם את המחשבות המוזיקליות שלי למנגינות. כשניסיתי להבין מדוע, קלטתי פתאום שהאצבעות שלי קצת מתבלבלות על המקלדת, ושהפדלים לא נופלים בדיוק במקום המתאים - בדיוק כמו שהקול שלי נשבר ונחנק מחוסר טכניקה. אז בסביבות גיל שתים עשרה או שלש עשרה ביקשתי מאבא שלי לרשום אותי לשיעורי פיתוח קול ופסנתר. שיעורים שקיוויתי שילמדו אותי את הכל, מא' ועד ת' - ויעזרו לי לבנות טכניקה שתוביל אותי לצליל הייחודי שלי. ברם, מעולם לא היינו משפחה בעלת אמצעים - ודאי לא כשאבי גילה שאמי בוגדת בו, והוציא את כל כספו, מרצו ותשומת ליבו על דיונים מפרכים בבית הדין לענייני משפחה. אז שיעורים פורמליים מעולם לא קיבלתי.
כשהתחלתי ללמוד בתיכון, היה זה לאחר שגמרתי אומר בליבי להתמחות במוזיקה. רציתי לשיר, ורציתי לנגן - אבל יותר מהכל רציתי להלחין ולעזור לאחרים להביא את הלחנים שלהם למימוש הפוטציאל שגלום בהם. בהתחשב בעובדה שכסף עדיין לא היה לי, ומגמת המוזיקה שאבה ממני כל שעה ושעה פנויה (לא שאני מתלונן), החלטתי לתקוף את הבעיה מזוית אחרת: התחלתי להקשיב לכל סגנון אפשרי של מוזיקה, ולנסות לחקות אותו - אם בשירה ואם בנגינה בפסנתר. אמנם, אין הנחתום מעיד על עיסתו, אך לאט לאט הרגשתי יותר ויותר טוב עם היכולות שלי. הגעתי למצב בו התלמידים היותר מנוסים מהשכבה שלי, ואפילו מהשכבה מעלי, באים להוועץ בי בנוגע להקלטות שהם עושים: האם האקורד ההוא והזה מתאים כאן, ובאיזה כלי בדיוק צריך להשתמש כדי לנגן את הריף הזה? איך אני חושב שהסאונד צריך להשמע, ובאיזה תהליך כדאי להפיק את המיקס? שאלות על שאלות שלא חשבתי שאני יכול לענות עליהן עד לרגע בו הן הופנו אלי.
לדעתי, אין תחליף לשיעורים פורמליים. בכל גיל ובכל מצב - מוזיקאי אמיתי צריך להמשיך ללמוד, גם אם הוא כבר מלמד. ואולם, מנסיוני אני יכול לומר שלמרות שחסרות לי כמה טכניקות בסיסיות עד עצם היום הזה, הגעתי לכמה הישגים שלא יביישו אף מוזיקאי: גם בשירה שלי, גם בטאץ' שבו אני משתמש כשאני מנגן בפסנתר, גם ביכולות ההלחנה שלי וגם בהצלחה שלי להביא הפקה להשלמתה על הצד היותר טוב. זו אחת הסיבות המרכזיות בגינן אני רוצה ללמוד בברקלי, למעשה. אני חושב שאהיה באמת מאושר אם אוכל לשתף בידע שלי אנשים אחרים שאת כל מה שהם יודעים הם למדו בשיעורי מוזיקה פורמליים, בתקווה שהם יהיו נדיבים מספיק כדי לשתף אותי בתורם בידע שלהם. הרי זו בעצם התכלית של יצירה מוזיקלית משותפת, הלא כן? לעבוד ביחד, כשכל צד תורם את הידע, הנסיון והרגשות שלו. רק כך אפשר באמת להתקדם. יותר מכך: בברקלי אני יודע שאפגוש מוזיקאים, ויותר חשוב, אנשים, מכל העולם. בכך אני מקווה להשיג התקדמות נוספת ומשמעותית ביכולות שלי, בהן אוכל להשתמש כדי לקדם את כל אותם אנשים שאיתם אעבוד - במהלך הלימודים,הקריירה שלי וחיי בכלל.
תתארו לכם מה זה להתבטא באנגלית, בשביל אדם שהמילים הן הכל בשבילו.
בדיוק.
מעניין אם מתישהו יימאס לי לנסות לתרגם את החלומות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: