להתחיל מבראשית

ביום חמישי האחרון, במשמרת הראשונה במסעדת הפסטה מאז התאונה המינורית שלי שקרתה במוצ"ש שלפניו, ירד גשם. כשנסעתי על אבן גבירול בדרכי לעוד שלשה לקוחות מרוצים, הרמזור בצמת אבן גבירול / קפלן היה אדום. הגשם ירד כבר במשך חמש דקות, אחרי זמן מה שהוא בושש מלבוא. כתמי שמן נראו על הכביש והצמיגים של הקטנוע עליו רכבתי היו די שחוקים גם כך. מפה לשם, כשהאור התחלף לירוק וניסיתי לצאת מהצמת, החלקתי על אחד מהכתמים הנ"ל במהירות של משהו כמו עשרה קמ"ש. לשניה חשבתי שלא קרה לי כלום. המהירות הייתה נמוכה והדבר היחיד שהרגשתי היה משקל האופנוע שמועך לי את הריאות מאחור. לרגע אפילו ניסיתי לקום, ואז שלחתי את המבט אחורה וראיתי פתאום את כף הרגל השמאלית שלי הפוכה לחלוטין. נכנסתי לפאניקה, אבל הכאב הגיע רק לאחר עשרים או שלשים שניות, והתגבר בטור ליניארי ככל שנקף הזמן. אנשים טובים באמצע הדרך עצרו לידי. שאלו מה שלומי, איך אני מרגיש והאם אני זוכר איך קוראים לי. אפילו מים נתנו. האמבולנס הגיע כעבור משהו כמו רבע שעה, או שאולי זה רק נראה לי כך בגלל הכאבים והפאניקה. אני לא בטוח.

לאיכילוב הגענו די מהר, אם כי האלונקה לא ננעלה בתוך האמבולנס והכאבים בכל שיבוש דרך, פס האטה ועליה בין מפלסים - היו איומים ונוראיים. צרחתי וקיללתי והרגשתי מזעזע, אבל בסוף הגענו למיון, שם פסקו האורטופדים שיש לי שלשה (לא אחד, לא שניים - שלשה) שברים ברגל שמאל - שניים בשוק ואחד בקרסול. לומר לכם שזה עודד אותי הרבה? זה לא. אבל לפחות ידעתי מה קרה לי וידעתי מה בערך הולכים לעשות. כמה דקות אחרי זה כבר גזרו לי את שני זוגות המכנסיים שהיו עלי (אחד של חליפת הגשם - 300 שקל עלותה. השני ג'ינס של ליווייס שהיה האהוב עלי) ובמקביל נתנו לי המון המון המון סמים. בזמן שחבשו לי את הרגל בגבס הייתי בטריפ מטורף שגרם לי להבין פתאום למה יש נרקומנים בעולם וכשיצאתי קצת מהטשטוש הייתי כל כך מסטול שהתקשרתי לאבא שלי והטחתי בו טענות שיש לי כלפיו מעשרים השנים האחרונות, בערך. זה היה יכול די להביך אותי אם לא הייתי במצב כל כך חסר מודעות.

כשהרופא הגיע לדבר איתי לאחר מכן הוא הסביר לי שאצטרך ניתוח והשתלת מסמרי ולוחית פלטינה כדי שהרגל תתאחה כמו שצריך, בגלל הזוית בה הקטנוע סובב את כף הרגל. החזיקו אותי בצום של עשרים שעות לאורך כל יום שישי, ואז בתשע בערב שחררו אותי ממנו רק כדי להגיד לי בשתים עשרה אתחיל חדש. למחרת עברה עלי בדיוק אותה החוויה. התירוץ היה חוסר מקום בחדרי הניתוח, מה שאני לחלוטין מאמין לו, אבל ההרגשה הייתה איומה ונוראה. הרגל שלי החלה להסתובב חזרה שמאלה והתנפחה למימדים מפלצתיים, ולמרות שגם ככה לא היה לי יותר מדי תאבון, החולשה היכתה בי בגלים וגרמה לי להיות במצב כמעט אפאתי. 

ביום ראשון בבוקר לקחו אותי לחדר הניתוח. זה היה ממש ספונטני ועשה לי די טוב אחרי שתי היממות התמימות שחיכיתי לזה כל כך. קצת מצחיק, שחיכיתי לניתוח כאילו מדובר באיזו אטרקטציה, אבל המצב שלי בצום באמת היה מזעזע. שלא לדבר על הרגל שהרגה אותי מכאבים. קצת פחדתי אבל בסך הכל הניתוח היה החלק הכי נחמד בשבוע הזה כי ישנתי בו. לא הרגשתי כלום, ולעומת כל שאר הזמן מדובר באמת בשיפור עצום. כשיצאתי מחדר הניתוח גיליתי שחוץ מאהובתי שהגיעה לבקר אותי ועשתה לי את היום (ואת השבוע), גם אמא שלי קפצה יחד עם אחותי והדוד שלי. שמחתי לראות אותם בעיקר כי לא רציתי להשאר לבד, אבל יצא שהשארתי אותם מחוץ לחדר כשביליתי עם יקירתי ולאחר שהיא הלכה פשוט נרדמתי מרוב תשישות. 

הימים שלאחר מכן עברו עלי בצורה לא מעניינת במיוחד. כאבים וכעס מילאו את רובם אבל למדתי המון דברים חדשים: להתקלח בישיבה כשרגל אחת מונחת על מגביה, להסתובב בתחת חשוף ברחבי המחלקה רק בגלל פיזיותרפיסטית חרמנית כזו או אחרת ועוד כיו"ב. במהלך השבוע גם הגיעו אלי די הרבה אנשים שלא ציפיתי מהם לבוא לבקר, ואני ממש מעריך אותם על זה. אבא שלי בראשם, אבל גם גל וגיא, שותפי לדירה, מאור ולולה, הזוג הדרומי החביב עלי, ועוד רבים וטובים אחרים. ועדיין, מפה לשם כל לילה בבית החולים הפך לסיוט. הכאבים מציקים הרבה יותר בשעות הליל וכשאין שום דבר להתרכז בו מסביב הדבר היחיד שנשאר הוא דכאון, שנאה עצמית, חרטה, כאבים איומים ואי נוחות פשוט מבהילה. למרות שרצו להשאיר אותי עוד מספר ימים באיכילוב, לא הייתי מוכן לשמוע על זה. התעקשתי להשתחרר אתמול - וגם הצלחתי. 

אז עכשיו אני בבית. בדירה היפה שלי ברמת גן. אני יושב על כסא גלגלים, מסתובב עם ההליכון, הולך לשירותים לבד ובסך הכל במצב רוח הרבה יותר טוב. גם הכאבים פוחתים משעה לשעה, האויר פה נקי הרבה יותר מבאיכילוב וכשהחברה הגיעה לבקר אותי היום הייתי באמת בעננים. פתאום לא הפסקתי לחייך, לא משנה באיזה מצב הרגל שלי הייתה. פתאום לא יכולתי להפסיק לבהות בה (באהובתי, כן? לא ברגל). פתאום הזמן איבד משמעות ולפני ששמנו לב היא כבר הייתה צריכה ללכת. מצער ומבאס ואני ממש מתגעגע ועוד המון, אבל אני חושב שזה בהחלט נתן לי כוח ומצב רוח להמשך השבוע הזה. תודה לך, יקירה שלי 3>

היום מכריזים (שׁוב) על מדינה פלשתינאית, אבל התמיכה בהכרזה הזו גבוהה הרבה יותר מזו שקרתה לפני שנתיים. מעבר לזה, ההכרזה מתרחשת ב29 בנובמבר, תאריך שמצלצל מוכר מאד לכולנו. אני לא יודע אם אני בעד או נגד, אבל אני חושב שאם תהיה להם מדינה ועדיין יפציצו אותנו בכזו אכזריות משם - לפחות תהיה לנו לגיטימציה להכריז עליהם מלחמה. ומי ידבר איתנו אז?

ברוח הפוסט.

הלוואי יהיה בי כוח.

קובי

אז השעות הופכות לימים ולשבוע, ופתאום אני מתחיל לדאוג יותר ויותר. לחשוב שאולי זה לא ייגמר כל כך מהר כמו שחשבנו. לתהות אם זה בכלל הדבר הנכון לעשות ועם מי מדברים על זה. לשאול למה בשנת 2012 (וזה רק לספירת הנוצרים) אנחנו עדיין מתעסקים בקקי כמו לאום ודת ולאומיות וכל הזין הזה. למה אין ממשלה עולמית אחת לכפר הגלובלי הקטן שנקרא 'ארץ' שתדאג למגר את כל האלימות המטונפת הזו ואת השנאה חסרת הפשר. באיזה עניין אנחנו נלחמים בכלל, ולמה החמאסניקים האלו צריכים להיות בורים כל כך ואגרסיביים כל כך כדי להפציץ אותנו בטילים רק בגלל שאנחנו יהודים. רק כי אנחנו יושבים על אדמה מסויימת שאולי הייתה ואולי לא הייתה שלהם. מה יש לממשלה האידיוטית שלנו שלא מוכנה לתת להם להיות כאן. להכנס לארץ הזו כשוים בין שוים ולעבוד איתנו וללמוד איתנו ולשרת איתנו בצבא. חוץ מזה, מדהים אותי כמה אנשים בארץ הזו בורים. כל פעם מחדש, כשהפייסבוק מוצף בסטטוסים על זה שצריך למחוק אותם ולשחוט אותם ועוד כל מיני כאלו, אני עומד בהלם מוחלט ובוהה בפיד, מתוסכל.

עוד לא סיפרתי לכם, אבל עברתי לגור ברמת גן, על גבול תל אביב. גל חיפש ומצא לנו דירה מדהימה ממש מאחורי 'שנקר', מול בורסת היהלומים. אני יושב כאן וחושב על זה שאתמול היו שתי אזעקות ויום לפני כן הייתה אחת ופתאום העיר הזו צוחקת על כל מי שעייף. כל מי שחשב שכאן הכל בטוח. גם בירושלים וגם ברמה"ש נשמעו אזעקות, ולפתע כולנו נמצאים בזה יחד. פתאום אנחנו מגלים שבבניין שלנו המרחב המוגן היחיד הוא חדר המדרגות והחניון התת קרקעי, אליו אין לנו מספיק זמן להגיע מאחר ואנחנו גרים בפנטהאוז (קומה שמינית), ואתמול כששכבתי במיטה ולא הצלחתי לזוז כשהאזעקה פילחה את האויר שאני נושם קיויתי נורא שזו האחרונה שאני שומע בחיי. כשהראשונה נשמעה הייתי על הקטנוע, באמצע משלוח לרחוב בן גוריון התל אביבי. מרוב לחץ פשוט נסעתי יותר מהר. עצרתי רק אחרי שהיא תמה וחשבתי לעצמי שאני לא רוצה את זה. לא בשבילי ולא בשביל הילדים שאולי יהיו לי. 

במוצאי שבת התהפכתי עם הקטנוע באמצע העבודה. כשהייתי על פינת אבן גבירול ורחוב קפלן, ג'וק אקראי ואקזוטי בעליל החליט שהיד השמאלית שלי נראית לו כמו אחלה מקום לנחות עליו. לא נבהלתי במיוחד, אבל כשניסיתי להעיף אותו והשקעתי בזה קצת יותר מדי תשומת לב, לא כל כך ראיתי את הכביש. מפה לשם, התנגשתי בשטח ההפרדה הבנוי שמשמאלי במהירות של משהו כמו ארבעים קמ"ש. התגלגלתי קצת ביחד עם הקטנוע וכשעצרתי הוא נחת לי על כף הרגל הימנית. נעים זה בטח לא היה אבל לפחות לא שברתי כלום. לקחו אותי למיון אחר כבוד והתברר שאני לא מסוגל להזיז את הכתף השמאלית או לדרוך על כף הרגל. מצחיק אותי שהתאונה הראשונה שלי עם הקטנוע (שהיה ברור שהיא תגיע מתישהו. הסטטיסטיקה לא משקרת) קרתה לחלוטין באשמתי ובגלל טמטום וחוסר זהירות מוחלט. לפחות למדתי מזה להבא. חוץ מזה, הצלחתי להתקלח כשחצי מהגוף לא מתפקד, כך שרכשתי גם מיומנות חדשה לחיים. אולי כשאהיה בן שבעים לא אזדקק לפיליפינית בזכות זה. 

היא רחוקה ממני. יושבת בחדר הקטן בדרום הארץ ובורחת כל פעם למרחב המוגן, במקום אל בין הזרועות שלי. ואני דואג. כל הזמן דואג. מה היא עושה, איך היא מרגישה, אם היא שומרת על עצמה - ואיך. מתסכל אותי שהיא לא יכולה לבוא, להיות אצלי במיטה ולהתחבא מתחת לשמיכה שלי. משתגע מהמילים שלה, מצטמרר מהקול שלה. מהשיחות הארוכות אל תוך הלילה השקט ומהיופי שלה שמגיע אל תיבת הדואר שלי בפיסות קטנות. ברדיו הקריין משסע את המתראיינת ומכריז על צבע אדום באשדוד ובעוד עשרות מקומות ואני רק אומר לה לרוץ. כוסס את הציפורניים - מה שאני לא עושה כמעט אף פעם, ועוצר את הנשימה עד שאני שומע ממנה שוב. יפהפיה נהדרת שלי, אני משתגע כאן. גם ממך וגם בגללך וגם בזכותך. ואני דואג. כל הזמן דואג. 

מוקדש לך, אהובה שלי.

(תשמרי על עצמך, בבקשה.)

צבוע באדום.

קובי