לניו יורק הגעתי לפני שלשה שבועות - ב7.12.11 - כשאני בטוח שאני הולך לעבוד בעבור חברה שמתעסקת במכירת צעצועים ב'טויז אר אס'. הכל היה כבר סגור ומוכן: הייתי אמור לגור בדירה ששייכת להם והם הבטיחו לעזור לי בכל שיידרש.
כשעליתי על האוטובוס מבולטימור לניו יורק, הבחורה שאיתה דיברתי לאורך כל תהליך השכירה שלי כעובד מן המניין הפסיקה לענות לי לטלפון. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות. הנחתי שהיא בטח עסוקה. בכל זאת, התקופה שלפני חג המולד משוגעת לחלוטין. אבל ככל שהאוטובוס התקרב לניו יורק, התחלתי לחשוש יותר ויותר. ירדתי בשדרה השביעית אל לילה ניו יורקי גשום להחריד, כשאין לי מושג לאן אני הולך או מה אני עושה עם עצמי. אם אניח לרגע את חוסר המקצועיות בצד, חוסר האנושיות עדיין קצת צועק כאן.
מאחר שידעתי ואבא שלי גר בברוקלין שנים על גבי שנים, בלעתי את חוסר הסימפתיה המובהק שלי כלפיו והרמתי אליו טלפון. הסברתי לו את הסיטואציה והוא ניסה לעשות כמה טלפונים כדי למצוא לי מקום לינה. בסופו של דבר הוא הצליח, ואני גיליתי (בפעם השניה השנה, אך בהחלט לא האחרונה) כמה ארה"ב משנה אנשים. אבל זה לא הנושא, כי אלו אנשים שגם ככה אין לי מה לחפש בחברתם, אני מניח. ככה או ככה, התעוררתי למחרת כשאני עוזב את בית המארח שלי במהירות כפויה (אהא) לכיוון העיר, מניח את הדברים שלי אצל חבר סטודנט שלומד מוסיקה ב'ניו סקול' אשר במנהטן, וניגש לעיר כדי למצוא עבודה.
את האמת אומר - נכנסתי לעשרות מקומות, כשאני לא בוחל אף לא בעבודה אחת. בתי קפה ומזללות ועוד כהנה וכהנה מקומות מפוקפקים יותר או פחות. אבל יוק. אף אחד מהם לא התקשר אלי בחזרה. רבים יאשימו את ה'אקונומי' הגרועה. אני מניח שזה פשוט המזל המדהים שלי מנע ממני למצוא עבודה ולחתום חוזה, בהתחשב במה שקרה יותר מאוחר באותו השבוע - אך אני מקדים את המאוחר.
את הימים שאחרי כן ביליתי במרתף של יהודי חשוב מהקהילה הגרוזינית בברוקלין. מרתף שהוקדש ללינת משולחים דרבנן שנשלחו לארה"ב כדי לאסוף כסף עבור ישיבות ומוסדות דת בארץ (כשהם חותכים נתח יפה לעצמם, כמובן). אותו יהודי העסיק בזמנו את אבא שלי, ומאוחר יותר הפך לשותף שלו - אז כחסד חד פעמי הוא הסכים להכניס כופר כמוני אל תוך קודש הקודשים הזה בלי לדרוש שום דבר בתמורה (חוץ מחבישת כיפה לאורך כל השהות שלי ושמירה על השבת. אבל גם ככה ביליתי את רוב הזמן שלי בחיפוש עבודה).
ביום ראשון הלכתי לבקר ספרית כלשהי שמסתבר שאבי יצא איתה תקופה. הוא אמר שאולי היא תוכל למצוא לי עבודה. אז ניגשתי, למרות הסקפטיות המפורסמת שלי - ומסתבר שזה היה המעשה הכי חשוב שעשיתי עד כה בכל השהות שלי בניו יורק. באותו היום בדיוק נכנס אל המספרה איש בשם ג'ק שרם (הבעלים של העסק בו אני עובד כרגע) ואמר לבעל המספרה שהוא בדיוק מחפש מנג'ר לחנות שלו בקווינס. שעה אחרי שהוא עזב נכנסתי אני כשאני מזהיר על נכונותי לעבוד בכל מקצוע אפשרי.
השאר, הסטוריה - כי כרגע אני המנהל הגאה (והסטרייט, למרות האבסורד) של חנות להלבשת והנעלת נשים באחת השדרות הראשיות בקווינס בשם 'Hot Point' - חנות שאותה אני מנהל בצורה הכי טובה בה עבדתי אי פעם ובה אני נהנה מכל רגע ורגע.
אז, ברעיון... אם אתם בניו יורק, או מתכננים לקפוץ אליה בזמן הקרוב - אני יותר מאשמח לשמוע מכם (בפייסבוק תחת השם - Coby Beresheet ובמייל). אחרי שבוע שבו כל יום היה מלחמת השרדות, ואחרי הרבה מאד כעסים כלפי הקהילה היהודית בברוקלין - בי נשבעתי: אני אף פעם לא אתן לאדם להתקע אם זה תלוי בי. תמיד תמיד אעזור.
הכל בלוף. ארץ הבלוף. שום דבר פה לא אמיתי, בראסמי. תסתכל על זה. אפילו במוזיקה אין להם נשמה, לדור הזה. הכל מסחרי, מסחרי, מסחרי. הכל מיני. תן לי את זה הרגע - לא מעניין אותי מה ההשלכות של מחר. אין להם שאיפות. הכל בנוחיות. חיים קלים שמגיעים בעבור כמה דולרים מסריחים. הרי מה זה בכלל? נייר. נייר מלוכלך שאנשים היו הורגים את עצמם בשבילו.
וואלה, לא יודע, אחי. אני אגיד לך את האמת? מבחינתי... אני אגיע למצב שיש לי פה איזה... רשת של אוכל. זה הרעיון הראשון שלי לעסק. מתחילים מסניף קטן, להתרחב, לאט לאט. אוכל תמיד עובד. אוכל ובגדים. הכל בתחרות ענקית, אבל פשוט צריך להיות טוב.
נראה לך שאפשר לנהל פה חיים?
לנהל חיים? איזה סוג של חיים אתה מדבר? אשה, ילדים? ברור שלא. הבעיה שיש פה יותר מדי אוירה של שעון חול שהתהפך. מן ספירה לאחור שאתה לא יודע איפה היא עומדת ומתי הכל יתפוצץ. ואף אחד לא יכול לתת לך התראה מוקדמת. זה יכול לקרות תוך כמה שעות, ימים או שנים - ולא יהיה לך שום דבר לעשות עם זה. אז לא חושבים על זה. אתה שם את הגוף ואת הנשמה שלך בארץ, ורק המוח שלך כאן. עובד וחוסך כדי להגשים את היעדים שלך.
בסופו של דבר אתה רוצה לחזור לארץ?
ברור. איכס, אני בחיים לא אוכל להתאהב באמריקה. לפחות לא באיסט קואוסט. פאקינג שוק עבדים. המנטליות כאן נותנת לך הרגשה מסוגרת. אדם לאדם זאב... בחוף המערבי זה קצת שונה. לפחות לפי מה שהבנתי. טקסס מדינה מגניבה. קליפורניה. אפילו מיאמי, פלורידה. שם הרבה יותר 'צ'יל' מפה.
בגלל הבחורות? החופים?
כן. האוירה, כזה. אתה יודע. לא משנה מה תגיד לי... מזג האויר משפיע על אנשים.
אתה חושב שזה יותר דומה לארץ בגלל מזג האויר?
לא נראה לי שזה דומה לארץ. בכלל לא. זה הרבה יותר מזוייף. הרבה שואו. אנשים מעמידים פנים שהם אנשים שהם לא. מצד אחד זה כן דומה כי גם בארץ יש מספיק ערסים פוזאיסטים, אבל זה סוג שונה של שואו. אבל אתה יודע מה..? גם אם האנשים שם הם כמו פה, לפחות יש שם ים, כוסאמק.
Joe - Holon.
מאיפה את במקור?
אסטוניה.
ומתי הגעת לכאן?
לפני שש שנים... אחרי שביליתי בגרמניה 15 שנים. בהמבורג.
ומה את עושה פה, בעצם?
הגעתי לכאן עם המשפחה. אני עובדת בחנות תכשיטים...
את אוהבת את זה?
הממ כן. אני מניחה. זה שונה מאירופה. האנשים, האוכל, התרבות... האנשים מזוייפים באמריקה.
למשל..?
הם יחייכו אליך, ויהיו מאד מנומסים, אבל בעצם ישנאו אותך וידברו עליך מאחורי הגב. באופן אישי קשה לי למצוא חברים... בעיקר בגלל הצביעות הזו. בחורה תגיד לך "אלוהים אדירים! אני כל כך אוהבת אותך!" ואז מאחורי הגב שלך תלכלך בלי סוף. מצד שני, באמריקה יש הרבה יותר הזדמנויות. אתה יכול להביא את הרעיון הכי טיפשי בעולם ולעשות ממנו מליוני דולרים.
את שמחה שהגעת לפה?
כן ולא. כן בגלל החויה וכל זה, אבל לא כי אני מרגישה שאני לא באמת שמחה להיות פה.
ומדוע זה?
כי אין לי חברים כאן. מכרים - בשפע. אני מחייכת, בריאה, עובדת ואוכלת... אבל אני לא מסופקת. אני לא מרגישה בבית.
ומה בדיוק התוכניות שלך כאן?
לסיים את הלימודים באוניברסיטה כמו שצריך ולעוף מפה, לעזאזל. אם לא לאירופה אז למקום חם כלשהו. מרילנד מחורבנת. אולי לקליפורניה, או פלורידה.
Natasha - Fredrick, MD
אני רוצה שתספר לי קצת. על ההתרשמות שלך.
אני מאד מאוכזב מאמריקה.
למה?
כי ציפיתי לראות אנשים יותר חכמים. העם הזה מאד טיפש. הגעתי למסקנה שחופש מוגזם דופק את המוח. צריך גבולות. אמריקה הפכה להיות סמל החופש והטמטום בו זמנית. חוץ מזה, הגעתי למסקנה שהאינטלגנציה שלי במצבי לחץ מאד נמוכה.
דווקא האינטלגנציה?
כן. במצבי לחץ אין לי מושג מה לעשות.
אתה חושב שאמריקה השפיעה על זה?
יכול להיות שגם באירופה הייתי מבין את הדברים האלו. הלבד והקושי גרם לי להכנס ללופ של מחשבות. בארץ שמנתי, עביתי וכסיתי. לא חפרתי לעצמי בראש לגבי המחשבות שלי ומאיפה הן נובעות. הרגשות שהיו לי בארץ היו מאד מידיים, בניגוד לכאן.
דווקא כל מי שדיברתי איתו אמר שאמריקה היא ארץ המידייות, ואתה אומר דווקא להיפך.
כן, אבל מה שאני הבנתי מאמריקה הוא שמותר לך לעשות הכל, אבל רק אם אתה יכול. הרי שלך לפניך: קניונים, חנויות בגדים - והכל זול, אבל הכסף יענה את הכל. הבנתי מה פירוש "אם אין יראת ה' במקום הזה - והרגוני". הבנתי שאנשים בלי חוקי מוסר הופכים להיות מאד קטנים, בעיקר כשהם בצל של הדולר והתחלתי לקלוט שיש בי שני אנשים שאחד מהם מאד גשמי והשני מאד רוחני.
ואיזה מהצדדים יותר מסופק מאז שהגעת לכאן?
הרוחני.
למה?
כי בארץ היה לי בדיוק מה שרציתי - ופה אין לי כלום. שם, המבחר והמגוון שהייתי יכול להשיג היה מועט, אבל טעמתי מכולו. פה המגוון שעומד לרשותי הוא עצום - אבל אין לי שום דבר ממנו כי אין לי את האופציה - כסף. הבנתי שאני אדם שהתמונה הכוללת מאד מפריעה לו. אם אני אעבוד במקום שאני לא מאמין בכל העקרונות שלו - גם אם התפקיד שלי מאד מובן ומאד בסדר, יהיה לי מאד קשה ליישם אותו. כי אם אין לו המשכיות, למה לי לעשות את זה? To what end?
חוץ מזה, אני חושב שראוי לכל אדם באשר הוא להקדיש לפחות עשרים אחוז מזמנו - כל עוד הוא צעיר ולמרות שהוא יפה, ללימוד עצמו. ברגע שאדם יודע מי הוא ומה הוא רוצה יהיה לו הרבה יותר קל בחיים, והכלים שלו להצלחה והאפשרויות שלו להתקדם יתעצמו פי כמה וכמה. מילת המפתח היא מיקוד.
אתה חושב שהכללים האלו תקפים דווקא כאן?
דווקא כאן הגעתי אליהם - מסיבה מסויימת. אני חושב שבפעם הראשונה בחיי באמת הבנתי את המשפט 'אם אין אני לי - מי לי?'. בארץ, או איפה שלא הלכתי, תמיד הייתי מישהו או משהו, ותמיד ידעתי שאם משהו לא יסתדר, יש לי על מי לסמוך. כאן, מצד שני, זו הפעם הראשונה בחיי שאין לי למי להתקשר כשיש לי בעיה. זה רק אני וזהו.
אני זוכר שפעם שמעתי סיפור על אשה שהלכה לבקר שני אחים. יתומים מאם, עניים מרודים. אותה אשה נתנה לכל אחד מהם מטיל זהב, ושילחה אותם לטייל בעולם. אחד שיכן את המטיל מתחת למיטה, ולקח הלוואות - כשהוא חושב על זה שאם יתקל בבעיה, תמיד יוכל להשתמש במטיל הזהב. עם ההלוואות הוא פתח עסקים והתעשר. עברו ימים והוא פגש את אחיו. כששאל אותו מה הוא עשה עם הזהב, האח אמר לו שהוא ניסה למשכן את מטיל הזהב, אבל מסתבר שהוא היה מזוייף - ולכן הוא עדיין עובד ועדיין נאבק כדי לשרוד בכל יום ויום. הנמשל, לפיו כשיש לך על מה לסמוך תמיד יהיה יותר קל להגיע להצלחה, מובן מאליו.
אתה רואה את עצמך מתפתח פה? גדל פה?
בארצות הברית? לא. אני לא מאמין בה ולא מאמין בשיטה שלה. אני לא מאמין שאנשים כל כך רכרוכיים יכולים להחזיק את המעצמה הזו, בניגוד לאידיאולוגים שבנו אותה לפני חמישים או שישים שנה. אז, ארצות הברית סימלה משהו. אידיאל מסויים של חופש שאנשים כמהו לו ולמה שהוא מייצג. עושה רושם שהם לא ניהלו את החופש הזה נכון.
לכן יש להם חוב כזה כלפי העולם, ובורות כזו כלפי עצמם.
בדיוק. אני לא יודע אם הדור שבא אחרי הדור האידיאולוגי, או אפילו הדור שאחריו - מסוגל למשהו חוץ משחיטה. בדיוק כמו שור מועד. כל החזון והכמיהה לחופש - שזה בעצם המנוע האמיתי של ארה"ב, נעלם. זרים אכלו נחלותיה. המקום הזה הפך למעצמת גרינקארדים. את כל העבודה עושים מהגרים אסייתים וסלאביים - כשהאמריקאים עסוקים מדי בלהמציא עבודות במקום למצוא עבודות. קצת מתסכל שפעם המשפט שהיו אומרים על ארה"ב הוא "וואו, איזה כסף אפשר לעשות פה!" כשהיום המשפט הפותח הוא "וואו, איזה כסף אפשר לבזבז פה!".
אתה חושב שהנזק הוא הפיך?
לא. חד משמעית.
Duri - Pardes Katz.
אתה אוהב להיות פה?
מאד.
למה?
בגלל האויר. המחשבות. האופק שאין לו סוף כאן והעובדה שאני יכול להמציא את עצמי מחדש - למרות שבפועל אני לא כל כך עושה את זה, הרצון מעודד. המיקרוקוסמוס כאן הרבה יותר גדול, באיזושהי צורה. הדברים מקבלים כאן משמעות אחרת. הרבה יותר עמוקה וגדולה. מצד שני, הרבה דברים אחרים מאבדים את המשמעות שלהם.
מעבר לזה, האומה הזו עזובה. אין לה חום ואין לה אהבה... רק שלווה שקרית שתלויה בגודל. אנשים אבודים כאן מאד. השכונות ה'הרוסות' שיש בארץ, הן שכונות יוקרה לעומת מה שקורה כאן. כשאני עובר בקניון ורואה אדם שמתחפש לחתול מרוב שקשה לו להתמודד עם החיים האמיתיים, יש בזה טעם לפגם. בשורה התחתונה עושה רושם שהארץ הזו מיועדת לאנשים קצת יותר איכותיים מאלו שנולדו כאן.
המהגרים, אתה מתכוון.
המהגרים כאן עדיין מרגישים מהגרים. יותר מזה, גם אלו שאינם מהגרים. כל מי שלא גבר לבן ואמריקאי כאן נדון ליחס נחות. עושה רושם שרוב האמריקאים גרים בחצר האחורית של גן עדן. אתה ניגש למישהו שחי במרילנד כבר עשרים או שלושים שנה, ולמרות שהוא גר שלש וחצי שעות נסיעה מניו יורק, הוא מעולם לא ביקר בה. בטח שלא בפלורידה או בקליפורניה. שלא לדבר בכלל על חו"ל.
אולי זה בגלל שיש להם פה את כל השפע שהם צריכים?
לא. לדעתי רוב האנשים שתראה במקום הזה הם פשוטים, חסרי השכלה ופריפריאלים. רובם חיים באמריקה בלי לחיות את החלום האמריקאי, למעט חג המולד וחג ההודיה ועוד כמה רגעים כאלו ואחרים במהלך השנה.
אתה חושב שלדת יש השפעה מכריעה על הפשטות?
תשמע... אנשים מאד דתיים פה, אבל הם דתיים בלי תורה. הם דתיים כי ככה חינכו אותם. הכל סובב את הצלב ואת הצלוב ואני בטוח שאם אני אשאל, לפחות חמישים אחוז לא יוכלו לענות לי על שאלות מאד בסיסיות על ישו ועל הנצרות.
אז איך לדעתך הם הגיעו למעמד כזה בעולם?
כמות, וגרעין מאד איכותי שמחזיק את כל האומה. אותו גרעין משכיל ומלומד ששולט ומנתב את הכל. חוץ מזה, מדובר בכמות אדירה של כסף. אומה של שלש מאות וחמישים מליון איש... קח מהם אפילו דולר אחד מיסים כל חודש, וכבר הכנסת לקופת המדינה הון עתק בכל שנה. יש לזה ערך מוסף, מן הסתם.
אתה חושב שתשאר פה?
כרגע זו שאלה שאני מאד אמביוולנטי כלפיה. אני נתלה בכל מיני רגשות שקשורים באנשים שסובבים אותי. באופן כללי, אני חושב שכל דקה שאני כאן ולא לומד בארץ לתואר הראשון שלי היא טעות קריטית. אדם שמקדש את האינטלגנציה והידע על פני דברים אחרים יודע שהכסף הוא לא פקטור רציני מדי, אלא בסך הכל כלי. מצד שני, אנחנו רק מדברים על כסף אבל לא ראינו ממנו יותר מדי. אולי בהשוואה לארץ, אבל לא בהרבה.
אז מה אתה עדיין עושה כאן, בעצם?
מרוקן את סל התירוצים שלי.
Gal - Tel Aviv
למה באת לפה?
צ'אנס אחר.
ואיך זה עובד בשבילך עד עכשיו?
וואלה, הזדמנויות נפתחות. אני נותן להן את הצ'אנס שלהן. לא ויתרתי לעצמי, ועכשיו זה נורא כיף להרגיש שאתה קוצר את הפירות.
ואתה מתכנן להשאר?
כן. אבסולוטלי, אחי. אני פנאט בהחלטות שלי.
כי אתה כזה? או כי אמריקה עושה לך עד כדי טוב?
כי אני כזה.
ומה אתה חושב על הארץ עצמה?
בכללי? אין בה כלום ושום דבר. חוץ מאפשרויות כלכליות זו ארץ שאין בה נשמה. אני אפילו לא מכיר את ההסטוריה שלה יותר מדי, אבל זה משהו שמרגישים. לא צריך להיות ידען גדול כדי לקלוט את זה. יש פה הרבה כסף. לא יותר מזה.
אז אתה כן תחזור לארץ בסופו של דבר.
בטח, אחי. צריך נשמה אחרי הכל. זו בסך הכל תחנה שתוביל אותי.
לאן?
למה שאני רוצה להגיע. למצב שבו אני לא אצטרך להתעסק במאבק לשרוד ובלהשיג כסף. אני פנאט, אחי. אני נלחם. אני אגיע למטרה שלי. לכל מה שאני רוצה אני מגיע.
ואתה מרגיש שהארץ הזו משרתת אותך בקידום המטרות שלך?
וואלה כן. זו גם הסיבה שאני פה. המדינה הזו היא בסך הכל כלי להשגת המטרה.
מה עם הנשים במדינה הזו? אתה חושב שאפשר לבנות פה חיים?
זה אפשרי. השאלה מה יוצא מזה בסופו של דבר. זה יכול לקרות לכל אחד. זו מן משאבה שכזו שאתה נבלע בתוכה בקלות רבה. פתאום אתה מרגיש חלק מהתמונה הגדולה של הנוף שראית מחלון המטוס. תראה פה אנשים שהיגרו לכאן ופתאום מצאו את עצמם חיים כאן עם אשה וילדים. אם זה נכון בעינים? עמוק בתוכם? לא יודע. אם זה מה שאני רוצה? לא. אם זה מה שהולך לקרות? אין לי מושג. הדבר היחיד שבטוח זה המוות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: