להתחיל מבראשית

יש בחיים שלי הרבה נשים.

הרבה מאד נשים, אפילו. רובן מיוחדות, עם כל האוקסימורוניות המתפרצת. רובן משוגעות. רובן המוחלט והמוצלח יפהפיות, ואפילו סקסיות לעתים. אל כולן יש לי פינה כזו או אחרת בלב, חמה, קרה, מאובקת או נקיה... לא יודע עד כמה זה משנה בהתחשב בעובדה שהחיים שלי הושפעו מהן. יש מהן בנות שהייתי איתן במערכת יחסים רומנטית. מהן בנות שהייתי איתן במערכת יחסים מינית. כהנה וכהנה ידידות נפש שרצו ממני הרבה יותר או כאלו שאני רציתי מהן. בנות ששרו, כתבו, ציירו ודיברו בשבילי. נשים, בעצם, בשנים האחרונות. לפחות חלקן. חלקן השני והנרחב עדיין ילדות, ולא בהכרח מבחינת גיל כרונולוגי.

יש שיר בשם "סולמות" שכתב תמיר חיטמן, ובו יש משפט שאומר "הנשים הרכות שמילאו את לילותי, הן פיתו אותי לשמוח". זה נכון מאד, במקרה שלי. מצד שני, בהחלט "נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה" - ויותר מפעם אחת. מה שבטוח זה שהחיים שלי היו הרבה הרבה פחות מלאים ומעניינים ללא הנשים הרבות שלי, שמסיבה בלתי מובנת אני קורא להן 'שלי', למרות שבטח קראו להן כך לפני ויקראו להן כך גם אחרי.

אני יודע שזה לא כל כך פוליטקלי קורקט, אבל היום ישבתי וחשבתי על הרבה מאד מהן, והחלטתי שהבלוג הזה - בתוקף היותו חלק נרחב מחיי, מוכרח להכיל קצת יותר מהן, ולו כדי שאתם, הקוראים אותו, תדעו עלי קצת יותר. אז... שנתחיל?

אביה - בחורה דתיה שהייתה האהבה הראשונה שלי. גדולה ממני בשלשה עשר חודשים, וכיום נשואה באושר (?), ויתכן שאפילו הפכה לאם. אחרי חודש מתוק שבו היינו יותר יחד מביחד, משמרות הצניעות הידועות לשמצה שפועלות בעולם החרדי ללא לאות כדי להרוג את האושר הפרידו בינינו. אחד הסיפורים הקשים ביותר שתשמעו כשזה מגיע לנושא הזה. רק שנה אחר כך התחלתי להתגבר.

ספיר - הבחורה שמהווה בעיני את המעבר שלי מהעולם הדתי לחילוני בצורה הכי משמעותית שיש. כיום אנחנו כבר לא בקשר. הכרנו כשהיינו שנינו תינוקות בני חצי שנה, בביקורים החטופים שלי בבית סבתי בארץ ישראל (גרנו אז בניו יורק). כילד בן חמש עשרה וחצי שעזב את הדת אבל עדיין חובש כיפה, היא הייתה קרש ההצלה הג'ינג'י והיפה והפרטי שלי. נפגשנו אחרי שנים פתאום והיא נדלקה עלי - כשאני הייתי בישן מדי וטוב מדי מכדי לנצל את זה. כשהרגשתי אליה את אותו הדבר היא כבר עברה הלאה. מאז הפכנו לידידים טובים יותר ופחות, עד שדרכנו נפרדו.

ענת - ילדה שלמדה איתי באותה הכיתה. נערה שהתאהבתי בה ממבט ראשון ואהבתי ממבט שני. כל כך הרבה טוב ורע עברנו יחד. אחרי שהיא לא ממש רצתה להיות איתי, ואני ראיתי אותה מעשנת (כיתה י', טראומה עולמית), התרחקנו קצת, ואז הכרנו מחדש בתור ידידים הכי טובים שיש. באיזשהו שלב אפילו היינו 'תוכנית הגיבוי' אחד של השני (אם עד גיל ארבעים שנינו רווקים ללא ילדים, נעשה אחד ביחד. דיברנו ברצינות התהומית האופיינית לילדים בני תשע עשרה, כמובן), עד שאחרי שנתתי הכל שוב ושוב ושוב היא פגעה בי פגיעה ישירה והלכה בלי לומר שלום. כאב לב יומיומי שאני בטח אתגבר עליו מתישהו. אולי. אני ממש מקווה.

טל - ידידת און אנד אוף שלי שלפעמים אני כועס עליה ולפעמים לא יכול לדמיין את חיי בלעדיה. בחורה מלאה בדרמה ובלאגן מהמם, עם קול של זמרת כנסיות שחורה שפעם היה משפשף לי את הלב כמו מנורת קסמים וגרם לי לנגן כמו שרק הוא היה יכול. בכל פעם שיש לה בעיות עם החבר היא יודעת למצוא אותי, ואני מברך על כך כשם שאני מברך על הטובה שביקום מקביל לגמרי הייתי עושה לה. אבל זה כי אני בן, וכי היא כוסית אש (צדק מי שאמר שאין ידידות בלי משיכה. תאמינו לי; זה מוטיב חוזר).

מיכאלה - אחת יפה נורא ומוכשרת אפילו יותר. זמרת ומוזיקאית וציירת ומאהבת בכל קנה מידה אפשרי. הכרתי אותה כשהיא הייתה בכיתה ט' ומאז היא סובבה את חיי עשרים אלף פעמים. היום אין לי מושג אם היא עדיין חיה, ולמען האמת אני חושב שאולי עדיף שלא אדע. רוב הסיכויים שאלך ואגרום לה לחזור למעגל השביר של חיי בגלל הקסם שהיא הכניסה אליהם. או שלא. אבל היא מסוכנת לי, והפכה להיות הדוגמא לכל המיכאלות שהכרתי מאז - לא מבחינת השם אלא מבחינת האישיות מלאת התהפוכות והקסם המתפרץ.

יובל - בחורה מהתקופה ההומלסית שלי. ראשון לציון של כיתה י"א, קשר פיזי שהפך לקשר מאד מאד רציני וחשוב. אשה נהדרת ואהובה שפעם היא פה ופעם היא שם, אבל תמיד מעניינת ותמיד טובה אלי. ההערכה שלי אליה כאדם היא אינסופית והדברים שאני אעשה בשבילה בדרך כלל ינבעו מכמה שהיא חשובה ולא מכמה שאני רוצה להראות שהיא חשובה. הבדל עצום שאצלי הוא נראה יותר מאצל כל אחד שאני מכיר - ואני אומר את זה די בבטחון.

דניאל - האקסית המיתולוגית. לפחות בינתיים. היינו ידידים והפסקנו לדבר והיינו חברים ואז הפכנו לזוג. מפה לשם נפרדנו והיינו ונפרדנו שוב ואז ברחתי בגללה לארה"ב וחזרתי בגללה לארץ. שנה שלמה מחיי ביליתי בלנסות להתגבר עליה ועל העובדה שהיום שנינו מתעניינים בדברים שונים לחלוטין (או בדבר אחד מאד דומה, כשחושבים על זה). היום אנחנו מדברים. לפעמים. טלפתיה מטורפת שאי אפשר לנתק ואסוציאציות שלא נמחקות. ג'ינג'ית ויפהפיה אמיתית, אגב. באמת.

נטלי - ספק ילדה ספק אישה שהכרתי מאז שהיא הייתה פעוטה מרדנית בת שלש עשרה וחצי. אני הייתי אז ילד בן שבע עשרה שישראבלוג מהווה את החיים היותר חשובים שלו, וכשגיליתי שהיצור המדהים הזה גר לידי ולומד בבית הספר שלי, לא עניין אותי כלום. הלכתי ופגשתי ומאז עברנו הרים וגבעות שתקצר היריעה מלתאר גם אם היה אפשר. בהחלט האדם הכי משמעותי בחיי כרגע, למרות שהעובדה שאני לא אראה אותה בזמן הקרוב גורמת לי להתחרפן מזה. כמה אני אוהב אותה... רק אני יודע. והיא, אני חושב.

גל - האקסית / ידידה הכי מעניינת שיש לי, לדעתי. ביחד היינו פחות משלשה חודשים. אשה דרמה (אבל) מלאה בכשרון עצום שמקורו עמוק בתוך לב מדהים. עד היום המילים שלה מפוררות לי את הפינות הקטנות של הנשמה וגורמות לי לדמעות גם במקומות בהם הן לא טובות. יפהפיה מבחוץ ומסעירה מבפנים ומיוחדת בלי שום סייגים וגדרות. אוהב אותה וזה הכי הזוי בעולם אבל זה לא משנה כלום. נראה לי.

אמה - ווטסון, השחקנית מ'הארי פוטר'. זה נשמע קצת מצחיק והרבה ילדותי, אבל הבחורה הזו עיצבה והעציבה לי את חיי פעם אחר פעם, בכל נובמבר, אפריל ויוני בהם יצא סרט חדש. משהו בפגיעות הזו שלה ובכתפיים הרחבות שלי פשוט מתאים. הצהרתי על כוונתי להנשא לה פעם אחר פעם, ועדיין לא התייאשתי מהרעיון למרות שאני די בטוח שהיא תפוסה חזק. ימים יגידו.

רז - שמואלי, שהתגייסה איתי לחיל החינוך ועברה איתי טירונות וסדנת להקות צבאיות. התחברנו מיד קרוב וטוב. עזרנו ונעזרנו וחיבקנו תמיד, עד שהגענו לפרשת דרכים שהתבטאה בריב מטומטם עד כאב בחדר האוכל של הבסיס. היום, במבט לאחור וממרחק של שנתיים אני חושב שהתגובה הטיפשית שלי כלפי המעשים המפגרים שלה הייתה מיותרת לחלוטין, והלוואי והייתה לי ההזדמנות לתקן. מצד אחד חבל שאין, מצד שני אני אפילו יותר נהנה מהמוזיקה שלה כשאני שומע אותה היום.

שרה - Sarah, אם לדייק. בלונדינית היפית ורזה שהגב שלה מקועקע במגילת העצמאות הפרטית שלה והשדיים שלה הביאו לי השראה לסיפור שלם שלא יראה אור. הרימה אותי מאשפתות השגרה המקוללת של העבודה בעגלות בבולטימור, מרילנד. סמסים מרוחקים שמקפיצים אותי תמיד וחיבה אדירה שאני אפילו לא יודע איך פיתחתי למישהי שאני מכיר כל כך מעט זמן. אבל זה קורה לי, עם המיוחדות באמת. מפתיע, מה?

רעות - הבחורה שהייתי חזק כתלפיות אך ורק בשבילה, שהכזיבה ואכזבה אותי למרות כל הטוב שעשיתי לה. חברה טובה שאהבתי מאד אבל נפגעתי ממנה בסופו של דבר וכיום אנחנו לא בקשר. פוליטיקלי קורקט הפוסט הזה כבר מזמן לא, אבל אפילו כאן אני לא יכול לדבר על כל הסיפור שחווינו יחד. אני רק מקווה שהוא לא יחזור לרדוף אותי בעתיד, ושאם נחזור לקשר נצליח איכשהו לפתוח דף נקי לחלוטין. עד אז... רחוק מהעין, רחוק מהלב.

גלי - רוזנבלום, שאני ממאן לומר את זה עליה, אבל מי יתן וזכרונה יהיה לברכה. זמרת עם נשמה ענקית ולב עצום שהלכה בדמי ימיה בגלל הסרטן הארור. אני לא יכול להרחיב הרבה כי זה גורם לי להרגיש כמו תבן טחון אבל אני כן אומר שהמוות שלה לפני כחצי שנה יצר אצלי טראומה ענקית ובור עמוק מאד ביכולת שלי להרגיש. יהי זכרה ברוך.

*******

יכולתי להמשיך ולהמשיך, אך אני חושב שהפואנטה הובהרה כראוי.

חשוב לי לציין שהנשים הללו מוזכרות כאן בסדר אקראי ואסוציאטיבי לחלוטין, ושאני אף פעם לא מתכוון לפגוע באף אחת מהן או באנשים אחרים שחשובים לי. חוץ מזה, אחרי הימים האמוציונלים כל כך שעברתי בארץ הצורך לכתוב כזה פוסט ממש בער בי. אני מעביר לכם את השרביט ומקווה לראות את הנשים מביניכם כותבות על הגברים ואת הגברים כותבים על הנשים שבאמת השפיעו - ואולי עדיין (גם פוסטים חד מיניים זה בסדר. אני מאד מקבל :). עד אז, אני אשאיר אתכם עם שיר שרז הנ"ל שחררה לאויר העולם ממש היום, ואני חושב שכל אחת - ואולי גם חלק מהבנים - מכן, תוכל למצוא בו את עצמה, מיינסטרימי ככל שיהיה בעיניכן.

על גג גבוה, נלחם עוד באויר.

קרוב להפליא, רועש להחריד.

קובי

יש לי שבוע. שבוע אחד בדיוק להסגר על החיים שלי ולדעת אם הדרך שלי החוצה תעבור דרך זינוק אל תוך מסילת רכבת או זינוק קריירה מטורף.

בינתיים

אני מחכה.

פשוט ידעתי יותר מדי.

קובי