הולך ונמוג לו אל תוך האביב, ואני מנסה להכות שורשים בצעדים נואשים של עסקות מפוקפקות כדי שלא אתפתה לחזור למכורתי. עד כה זה לא מצליח במיוחד אבל משום מה סף היאוש שלי גבוה מהרגיל לעונה. אני שולח קורות חיים כמו שאנשים אחרים שולחים מחשבות חיוביות ומחייך בתדירות של התראות הצבע האדום בשדרות. נקווה שזה יביא שינוי כלשהו כי כרגע אני על סף הגג.
ביום רביעי הלכתי עם אביב להופעה של שלום חנוך ומשה לוי. היציאה הטובה כל כך שראיתי בפעם האחרונה כשהייתי בכתה י"א רק משתפרת עם השנים החולפות. חגגנו לאביב יום הולדת שמונה עשרה ומסתבר שבכך עצבנתי את כל העולם ואחותה הגדולה, חברה טובה שלי מהתיכון שלקחה את זה באופן ממש אישי. מקווה שהיא תסלח לי בקרוב. בגדול, אני אפילו לא מצטער. ההופעה הייתה מעולה והחיוך של אביב היה שווה כל רגע (למרות שאולי ניתן לייחס אותו לאלכוהול. אבל למה להתעסק בקטנות).
באחד באפריל כנראה אתחיל לעבוד בעבודה זמנית נוספת. מוכרן בסניף קניון איילון של רשת באג. נראה איך זה יסתדר בהתחשב בעובדה שזה מבוסס מכירות (מעבר לשכר המינימום). אני עדיין מנסה למצוא עבודה בתחום התוכן. משהו בכתיבה, הגהה, תרגום, עריכה או הכתיבה היוצרת. מוכן להתפשר על דייל אוויר בכל חברת תעופה שתהיה מוכנה לקבל אותי. אבל בשביל שכר הדירה חייבים להתפשר.
איך אמורים להתחיל לכתוב פוסט שלא רק שלא אמור להשמע כמוך אלה אמור להשמע כמו מישהו אחר לגמרי? על מה בכלל מתחילים לכתוב? גם אם הקשר בינך לבין הבן אדם השני מאוד אדוק , ואתם מזדהים אחד אם השני מאוד, אתה אמור להרגיש מה שהוא מרגיש ולחשוב מה שהוא חושב כדי להצליח להדמות לו.
הרעיון המקורי היה אמור להשמע יותר טוב , לצייר לכם ציור מלא חיים ווויברציות, על איך החיים פה קלים, והכסף צומח על העצים, והים כחול והחול לבן.
רק שבמציאות החיים די קשים, הכסף הוא משכורת מינימום והים בצבע שחור והחול מלא בשברי זכוכיות של בקבוקי בירות (ככה שאפילו למחזר אי אפשר).
אז אם הייתי אמור להשמע כמו בן אדם אחר הייתי אמור גם לכתוב לכם על מציאות שהיא דומה אבל גם שונה מהמציאות הקיימת. על נפש נקייה שעוד לא השאירה חותם בעולם הזה, אבל גם כשאני רוצה בכל כוחי להדמות לבן אדם אחר שהבעיות שלו דומות אבל שונות והחיים שלו דומים אבל פשוטים, אני מניח שבין כולנו מקשר איזה חוט דימיון קטן שמונע ממני לעשות את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: