בזמן האחרון עברו עלי כמה דברים. לא נעימים במיוחד, ברובם, אבל היו גם כמה טובים. מה שבטוח זה שאני הרבה פחות נאיבי. הגעתי למסקנה שהחיים האלו יותר מחורבנים ממש שנראה לנו. הגעתי גם למסקנה שאין לי מקום. חוץ מזה, למדתי שמילים הן רק מילים בשביל רוב האנשים, ושהאנשים שבחיי שמייחסים להן יותר חשיבות למרבה הצער לא שווים את הקשר שלי איתם בשום צורה.
לא התקבלתי לברקלי. האוניברסיטה היחידה שחשבתי שבאמת תקבל אותי בארצות הברית - זו שבוחנת כשרון ואפילו לא דורשת בחינת SAT (פסיכומטרי), דווקא היא בעטה לי בפרצוף ושלחה לי מכתב שמצהיר על בעיות מקום ושהם מקווים שאנסה להבחן שוב בשנה הבאה, שזו בעצם דרך מנומסת לומר שאני פשוט לא מספיק טוב.
אני לא יודע כמה מכם יודעים את זה עלי, אבל כל דבר טוב שהשגתי בחיים שלי - ידעתי שאשיג אותו עוד לפני שהוא קרה. אם זה להתקבל לתיכון נורמטיבי אחרי שנתיים מחוץ למסגרת ואם זה להתקבל למגמת מוסיקה בלי לדעת תו אחד ואם זה לעבור את כל הבגרויות ואם זה להוציא רשיון בטסט ראשון ואם זה להתקבל ללהקה צבאית... כל הדברים הללו היו ברורים לי כשמש הרבה לפני שהיה לי איזשהו סיכוי הגיוני לקבל אותם, אבל תמיד הלכתי עם ראש זקוף ותמיד סיפרתי לאנשים בדיוק מה אני הולך לעשות עוד כך וכך זמן, למרות שאף פעם לא הייתה לי תעודת ביטוח על זה.
לכן אמרתי שאני מתחיל ללמוד. לכן אמרתי שאני אקבל מלגה. כי הייתי בטוח. כי ידעתי. לא ראיתי שום אופציה אחרת. הייתי משוכנע לחלוטין שבספטמבר הקרוב אני אעבור לגור במעונות של ברקלי קולג' אוף מיוזיק ואתחיל ללמוד שם לתואר כפול בהפקת מוסיקה וסקורינג לסרטים ופרסומות. זה היה היעוד שלי. החלום הכי גדול שלי מגיל שש עשרה. וזה גם לא היה כזה חלום בשמיים. הכרתי אנשים שהתקבלו לברקלי - ואם להחמיא לעצמי, חלק מהם היה פחות מוכשר ממני. החלק השני לגמרי היה בליגה שלי, והרגשתי שאני מתאים לזה כמו כפפה ליד. לכן, כשקיבלתי את המייל שאמר לי שלא התקבלתי, הרגשתי כאילו מישהו דרך לי על הפרצוף. אף פעם לא חוויתי דחייה מרה כל כך.
אבל הנה אני. לא קפצתי מגשר ברוקלין כמו שחשבתי שאני אעשה בלילה שיכור, ולא 'נפלתי' למסילת סאבוואי, כמה שזה היה יכול להיות נוח. לומר לכם את האמת? הסיבה האמיתית שעוד לא עשיתי את זה היא בגלל שאני יודע שאת זה תמיד אפשר לעשות אם לא יהיה מוצא. אני מחזיק מעמד, בינתיים. עושה מה שאני יכול כדי להשאר על הרגליים שלי. מבחינה נפשית, כמובן. מבחינה פיזית אני לגמרי על הגל. קיבלתי עבודה חדשה, רכב חדש, כסף לא חסר לי... אבל מיום ליום אני מאבד את עצמי ואת המשמעות שתמיד הייתה לי. הלהבה הזו שבערה בתוכי ולא נתנה לי מנוח עד לאתגר ולפסגה הבאה. הידיעה שאני תמיד אעשה מה שאני אוהב ומה שגורם לי להיות מאושר.
ולעזאזל, אני לא מאושר. להיפך. אני על הפנים. אני עובד מיום ליום ועושה כסף, אבל אני מרגיש כמו זומבי. זומבי ללא מטרה או ייעוד שאין לו אף אחד שאוהב אותו מסביבו - שזה הכי גרוע. מאז יולי 2010 אני במצב של בדידות, והדבר היחיד שהחזיק אותי זו הידיעה שאני אהיה משהו מיוחד. שיום אחד אני אחזור ללמוד ואחזור להיות מוערך בגלל הדבר היחיד שאני טוב בו: לעשות מוזיקה. אף פעם לא חשבתי שדווקא היכולת הזו תבגוד בי ולא תהיה מספקת כדי להחזיר את החיים שלי למה שהם היו פעם.
זה נשמע קצת פתטי. אפילו לי... אבל כשאני חושב על זה, הייתי מאושר מעט מאד זמן בחיים. כמו יעקב המקראי, גם אני רואה את חיי כמעטים ורעים, למרות נקודות האור שהיו בהם. והיו, בעיקר בתקופת התיכון. כשהייתי בכיתה י', עד שסיימתי י"ב - ואפילו קצת אחרי זה, עד שהתגייסתי לצה"ל, הייתי אהוב. הצלחתי לעשות אנשים שמחים, והצלחתי להיות שמח בגלל זה ובגלל שעשיתי בדיוק מה שרציתי. ניגנתי ושרתי והלחנתי וכתבתי והקלטתי ונתתי את הלב והנשמה שלי לכל אחד ואחד מהחברים הטובים שלי. אבל כשהתגייסתי, כולם אכזבו אותי. אחד אחרי השני הם עזבו. בהתחלה זה פחות הפריע לי כי הייתה לי חברה באותו הזמן, בחורה שכיום אני יודע שהיא הייתה האהבה הכי גדולה שלי (בינתיים), אבל כשנפרדנו בתחילת אותו יולי ארור, הכל התחיל להתפורר לי במהירות שלא ידעתי שאפשרית.
אז ברחתי. ברחתי בתקווה שמישהו ישים לב וירדוף אחרי. וחזרתי, כי חשבתי שיש לי סיכוי להנצל ולהיות עם דניאל שוב, מה שאחרי שבוע התברר כתקוות שוא ואני רק רציתי שהאדמה תבלע אותי מרוב אכזבה ובושה. ואז מצאתי עוד בחורה מיוחדת, אבל בטיימינג הכי גרוע שיכול היה להיות. לי לא היה כסף כדי להוציא את האף מהבית ולה לא היה לב כדי לקבל את שלי באותו הזמן. אז זה נגמר מהר כמו שזה התחיל ואני מצאתי את עצמי מהר מאד בנתב"ג, מנסה לחזור למקום היחיד בו הרגשתי בבית מזה הרבה זמן.
זה מצחיק, כי אני יודע שאני לא אחזור לארץ. לפחות לא בזמן הקרוב. הכל שם כל כך יקר, והכל שם כל כך חם ומגעיל. אנשים לא יודעים מה יהיה מחר בבוקר ועושה רושם שהעצבים שלהם מרוטים בגלל זה עד כדי שגעון. אבל מצד שני, אני מרגיש כל כך אבוד בארץ שדוברת שפה שאני לא יודע. כל מי שאני נעלם כשהיכולת שלי לתקשר או להוכיח שאני שווה משהו אינה קיימת. עשיתי הדמייה של הSAT אתמול כדי לראות באיזו רמה אני עומד, ופתאום קלטתי שאם המבחן הזה היה בעברית הייתי יכול להוציא בו תשעים וחמישה אחוז מהניקוד הקיים. בפעם האלף, נמלאתי ייאוש תהומי וכעס עצום על אבא שלי שלא נתן לי לגדול פה, או לפחות דאג לי לחינוך נורמלי. נשארתי עם הזין בחוץ ועם העברית היפה שלי בלי אף אחד שיתפעל ממנה, כשאני לא יכול להתקבל אפילו למכללה קהילתית - או לדבר עם בחורה יותר מכמה משפטים (לא שהאמריקאיות צריכות יותר מזה בשביל לילה אחד. הבעיה מתחילה למחרת בבוקר) כי אני מרגיש כאילו למדתי את המילים בעל פה.
ואני הולך מדחי אל פאקינג דחי. פתאום אני לא מסוגל להרגיש. המקום הזה שפעם שר בי חלה בשחפת או מת, וכל מה שאני רואה זה גופות מהלכות וסכומים נצברים. וזה מגעיל אותי, אבל היחידה שאני באמת מתגעגע אליה ואוהב - פשוט שכחה מקיומי, או שהיא מדחיקה אותו כדי לא להרגיש, מה שמאד מתאים לה.
לפוסט הזה אין פואנטה ממשית, ואני גם לא חושב שמישהו יקדיש את הזמן הנחוץ לקרוא אותו. פעם האתר הזה היה חי יותר. היום, כמוני, הוא גווע לאיטו. קמל ושמם מיום ליום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: