להתחיל מבראשית

מבדילות ששים וחמש שנים. הימים בהם היינו עם הספר והשפה עברו חלפו. יודעי דבר ומילה עושים בשכלם ויורדים (?) מהארץ, בורחים למקומות בהם שליו יותר. שלם יותר. נשארים פה רק חדלי האישים, דוקרי הקשישים, אנסי הנשים ופנאטים קשים. כולם מדברים ומדברים על שינוי אבל למה כבר אפשר לצפות כשהלקח הכי גדול והתוצאה הכי ברורה של השואה היא הקמת מדינה מבוססת על לאומיות אתנית? למה אפשר לצפות כשהבורות ממשיכה להשמיד כל חלקה טובה והאזרח המצוי בטוח שהוא העם הנבחר ורק לו יש זכות על האדמה עליה הוא יושב ולמי שמערער על שתי הטענות האלו מגיע למות ובכמה שיותר ייסורים?

יום השואה הוא לרוב יום קשה בשבילי. מאז גיל שש עשרה שרתי / הפקתי מוסיקלית / ניגנתי בטקסי זכרון והייתי שותף פעיל לכל התהליך השוחק הזה - וכשאני אומר שוחק אני מתכוון לשחיקה רגשית. לראות שוב ושוב את התמונות האיומות ולשמוע את הטקסטים הכואבים שכתבו ניצולים ובני ניצולים ונכדי ניצולים שגדלו בצל של צל זה מתיש נורא. אבל השנה, לראשונה, לא השתתפתי בטקס ולא ראיתי טקס למעט זה הממלכתי, שהיה מביש. עמד שם ראש ממשלתנו הנבחרת והתפאר בכוח לא לו ובכמה שישראל חזקה. זה הכעיס אותי נורא כי החוזק הזה הוא בסך הכל בריונות. כזו שלהיות חלק ממנה, גם אם זה באופן סביל, גורם לך לייסורי מצפון די רציניים. 

יום הזכרון גם הוא קשה לי לרוב, למרות שהשנה נכחתי בטקס שנערך בבית הספר התיכון בו למדתי - בפעם הראשונה כחלק מהקהל ולא כזמר / נגן. התעוררתי מוקדם בביתי שברמת גן ונסעתי חולונה בלב חצי עצוב חצי שמח. כשהגעתי לטקס פגשתי כמה חברים וחברות מהשכבה שלי ומהשכבות שמתחתי. פגשתי גם את שתי האחיות שלי שמסיימות השנה את לימודיהן באותו בית הספר ועמדו לצדי לאורך כל הטקס. חוץ מזה, גיליתי שלאשתו של דוד שלי הייתה בת דודה שלמדה גם היא בתיכון ק"ש. קראו לה חן רותם ומסתבר שהיא ממש דמתה לי. גם היא למדה במגמת המוסיקה. גם היא חייכה רק למי שזה הגיע לו. אבל היא מתה בשנת 2000 בזמן שירותה הצבאי מהתפוצצות בלון גז והשאירה אחריה עשרות אנשים כואבים. היה כל כך מוזר לגלות את זה - ועוד ארבע שנים לאחר שסיימתי ללמוד. עברתי ליד קיר הזכרון שבבית הספר והסתכלתי על התמונה שלה, מצטער על כך שלא יצא לי להכיר אותה לפני מותה.

הטקס הזה גרם לי להרהר. חשבתי על קידוש החיים שצה"ל מצהיר עליו בכל פעם ופעם ועל כמה שהטקס הזה בפרט והיום הזה בכלל סותרים אותו. אם זה בהאללתם של החילים והחללים ואם זה בפרופגנדה הממשלתית המופעלת על צעירים בגיל בית הספר. כל תרבות ה"הי"ד" הזו, שאמורה לגרום לכל אדם שפוי ומתורבת לבחילה. הרצון לנקום. הרצון לפגוע. הרצון להכאיב. הנטיה הטבעית שלי היא לשאול מתי הפכנו לכאלו, אבל אז אני נזכר שכבר בימי התנ"ך השמדנו שבעה (!) עמים כדי להתיישב בארץ כנען - מה שאומר שכיבוש הוא הנטיה הטבעית שלנו. כמובן, אני מעריך את החיילים שמסרו את נפשם עבור המדינה כאינדיבידואלים (למרות שעצם מסירת הנפש הזו היא ביטול האינדיבידואליזם במלא הדרו, אבל אניח לזה כרגע). הם עשו מעשה אמיץ. הירואי. אפילו מדהים. אבל אני לא חושב שזה היה מעשה חכם. אין שום סיבה שבעולם לכל כך הרבה מוות בכל כך מעט זמן קיום של מדינה כל כך קטנה אם אפשר (ואפשר) במקום זה לחיות בשלום. רק תחשבו על זה: אלפי אנשים שהלכו לעולמם בדמי ימיהם רק בגלל הרצון הילדותי להחזיק את המדינה הזו כבועה יהודית טהורה. זה כמעט מגוחך.

ואז מגיע הערב ושוב מציינים עצמאות מיד אחרי יום הזכרון. ועוד פעם כל הגורמים המדברים לתקשורת מציינים כמה קשה המעבר הזה, בין שיש וחול ובכי ושכול, לטוב ומחול ותקוות לא ליפול. אז כן, שמענו את כל הנימוקים הפיוטיים וההירואים לגבי הצימוד הזה של הימים - אבל אני עדיין לא חושב שזה הוגן לדרוש מהעם להכיל את הערבוב הזה בכל שנה ושנה. גם כי אי אפשר לחוות אף אחד מצדדיו עד הסוף וגם כי זה לא פרקטי בעליל. חוץ מזה, אם המעבר כל כך קשה שאתם טורחים לציין את זה בכל שנה ושנה, למה להיות יהודים מציקים ולהמשיך לציין את הימים אחד מיד אחרי השני? בחיי שאני לא מבין. ולמה לבזבז כל כך הרבה כסף על מופעים ראוותניים ורהבתניים במקום למלא קצת את הגירעון האיום בו המדינה שלנו נתונה? 

אני מאד מבולבל. חיכיתי הרבה מאד זמן למילים שתגענה אבל הן בוששו אז החלטתי להתיישב ולכתוב גם אם זה לא יצא הכי מסודר או הכי מדויק שאפשר. מקווה מאד שלא תשנאו אותי על כך. עד שהמילים תסתדרנה לי בראש, אשאיר אתכם עם שיר שנשמע בדיוק איך שאני מרגיש כרגע. מן שמחה מוזרה וגרוטסקית משוללת כל בסיס. הלוואי ותקשיבו לו עד הסוף ותבינו על מה אני מדבר.

(אני חושב.)

זה לא בכי, זה סחי.

קובי

חודרים לסדר היום שלי כשאני קולט פתאום את מקורות ההכנסה המרובים מולם אני עובד כרגע. חזרתי סוף סוף ללמד פסנתר וגם אם זה במשורה זה מחייה אותי כמו אגלי טל לתועה במדבר. הייתי משיג יותר תלמידים לולא מכרתי את הפסנתר החשמלי (יחד עם המחשב הנייד) שהיה לי בעקבות התאונה שעברתי. כרגע אני מלמד בדירה של אבא שלי. אבל זה רק זמני. מעבר לזה התקבלתי לעבודה בסניף קניון אילון של באג אז מה שיקרה עכשיו זה שאעבוד בכל יום ויום - ללא ימי חופש. אין לי זמן לחופשה ואין לי כסף לזה. אבל זה בסדר. אני חייב לעשות קופה קטנה כדי שאוכל להתעלות על החובות ולחזור לעצמי. להתחיל לשחות. לקנות פסנתר חשמלי חדש ואת המחשב שאהבתי כל כך. לעשות קורס פסיכומטרי כדי שאוכל להתחיל את התואר סוף סוף. 

מעבר לכך גיליתי שכל דבר מזעזע אותי בתקופה הכל כך לא יציבה הזו. לשמוע מהאקסית, לראות שמישהי ממש שווה שאני מכיר חזרה לחבר שלה, לדבר על דברים כמו הבית והמשפחה... דברים שבעבר הייתי נותן להם לחלוף לידי אבל עכשיו ממש מערערים את שלוותי. אני מקווה שעם היציבות תחזור האדישות כי כל הרגישות הזו מזכירה לי יותר מדי את גיל ההתבגרות וימי התיכון, שעם כל זוהרם היו גם קשים בדרכם.

מעבר לזה, לפני כך וכך זמן, בזמן שעבדתי ברוד איילנד ונהגתי משום מקום ללא יודע איפה, כתבתי תרגום לשיר The Hardest Part של קולדפליי המעולים. לפני יומיים או שלשה הייתי אצל אבא שלי כדי לקחת ממנו מסמך כלשהו, ובגחמה של רגע התיישבתי ליד הפסנתר וצילמתי את עצמי מנגן ושר את הגרסה שלי ליצירה המקסימה הזו. אתם יותר ממוזמנים לומר לי מה אתם חושבים.

(קו זהב בחיתוך)

הלוואי.

קובי