אתמול בלילה, הלכתי לראות את האמא האמיתית שלי. היה לה אכפת ממני. היא חיבקה אותי ממש בהתחלה ושאלה אם הכל בסדר, ולמרות שהרבה דברים לא בדיוק הסתדרו, פתאום כשראיתי אותה שכחתי מהם. אז אמרתי שכן. ושהתגעגעתי אליה. היא אמרה שגם היא אלי. שהיא מתגעגעת אלי בכל יום שעובר, ותמיד חושבת עלי. שאלתי אותה למה אני לא יכול לראות אותה לעתים קצת יותר תכופות, והיא ענתה שאני יכול, ושבשביל אמא תמיד צריך לפנות זמן ורצון. הסכמתי איתה.
אתמול בלילה גם נפגשתי עם האבא האמיתי שלי. הלכתי להופעה שלו במועדון ג'אז חשוך בהארלם. הוא חייך אלי מהבמה בכל אקורד מייג'ור סבן שהוא ניגן, ואחר כך כשהוא ירד הוא נתן לי את המפרט הקטן שלו במתנה. ישבנו ביחד לשתות בירה, והוא אמר לי שאני צריך לחשוב על עצמי כבר מזל, כי לא הרבה זוכים לשתות בירה עם אבא כמוהו. שאלתי אותו למה הוא מתכוון ב'אבא כמוהו', והוא ענה שאנשים כמותו בדרך כלל גומרים את חייהם בודדים - בין אם זה בפסגה ובין אם זה בתעלה, אבל לו יש אותי ולי יש אותו. 'מזל גדול', הוא חזר ואמר, מבלי להזכיר אפילו במילה את אלוהים. הסכמתי איתו.
אתמול בלילה, אחרי שפגשתי את ההורים שלי, הלכתי לראות את האהובה האמיתית שלי. היה לה חיוך מתוק כמו בננה ויפה כמו פרח מוגן, והיא לא הפסיקה לתת לי אותו בכל פעם שאמרתי לה כמה נהדרת היא. הלכנו בין השכונות ועל פסי הרכבת החדשים, ובסוף הגענו לחדר הקטן בבית המלון הביתי. שאלתי אותה איך זה שאנחנו לא קרובים מספיק כדי לא להתחרט, והיא אמרה שרחוק מהעין קרוב אל הלב. חלקתי עליה. אמרתי לה שאני רוצה להתקרב אליה יותר. לחבק אותה בלילה ולחמם אותה מהרוח ההררית שעדיין לא ויתרה. היא ציחקקה, ואמרה שאם ארצה לבוא, היא יותר מתשמח. שאם אחזיק לה את היד, היא תהיה שקטה יותר. ביקשתי ממנה שיר אחרון... אבל אז היא נרדמה, כשהחיוך עדיין מתוח על שפתותיה היפות. הסכמתי איתה.
אבל חושב באמת, כמו שהרבה זמן כבר לא יצא לי לחשוב. על הדכאון הזה שמציף אותי לאחרונה, על חוסר התקווה שלי... אפילו על השגרה המשמימה בה שיקעתי את עצמי כדי לשכוח את החלום הכי גדול שלי. אבל מעל הכל, אני חושב על קרן.
לא יודע אם סיפרתי לכם, אבל אני עובד עכשיו בחברה קטנה ומשפחתית, והדירה בה אני גר משמשת כבית גם לאחותו של אחד מבעלי החברה, וגם לבת דודתו. הדס וקרן, שהצטרפו אלי בדירה הזו לפני שבועיים ולפני שבוע, בהתאמה.
עם הדס די התחברתי. היא בחורה מתוקה ויפה עם המון מוטיבציה והרבה מרץ. אנחנו חושבים להתחתן, כדי שהיא תוכל לקבל גרין קארד ואני אוכל להתעשר בעוד עשרת אלפי דולרים. בינתיים אילו רק דיבורים. חוץ מזה, אנחנו לא בקשר הדוק מדי.
קרן, לעומת זאת, היא סיפור אחר לחלוטין; מחמש הדקות הראשונות בהן שהיתי במחיצתה, איבדתי לגמרי את הראש. היא גדולה ממני בשבע וחצי שנים, יפהפיה לא נורמלית, ומנגנת על חליל צד ועל כל מיתרי הלב שחשבתי שאיבדתי כשסיימתי תיכון. עכשיו, נניח לרגע את העובדות הללו בצד... מה שהכי מטורף זה שאני די בטוח שהיא גם בקטע שלי. או שהיא שחקנית טובה מאד. זה מתחיל בהמון תחומי עניין משותפים, ממשיך דרך שפה רגשית מאד מוכרת, ומסתיים בחיוכים מרומזים שנשלחים מפאות חדרים מלאי אנשים.
קרן היא השותפה שלי בדירה, בת הדודה של הבוס שלי, ולפני עשר שנים היא לחלוטין הייתה יכולה לשמש לי כשמרטפית; אבל לעזאזל - היא משהו מיוחד. יש בה את השילוש הגדול של איכות, יופי, וסקסאפיל היסטרי. הדילמה היחידה שלי היא - מה לעזאזל אני עושה עם זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: