להתחיל מבראשית

כי אני בעבודה החדשה שלי והבוס תקוע בפקקים. כי הרבה זמן לא יצא לי לבקר כאן - שלא לדבר על לכתוב.

אז, עזבתי את הזאפה כי לא יכולתי לסבול יותר את המוקד החלטוריסטי ביותר שאי פעם נוסד בישראל. עזבתי גם כי נמאס לי להיות תקוע בתוך חדרון מלא בטלפונים מצלצלים עם עשר - חמש עשרה בנות צווחניות בכל משמרת. כמובן שעזבתי רק אחרי שמצאתי משהו חדש דנדש שיוכל לשמש לי כמשרה זמנית עד למשרה הבאה. כולכם (תראו אותי אופטימי. כאילו בכלל נשאר פה מישהו אחרי כל כך הרבה זמן) בטח לא תופתעו יותר מדי אבל התחלתי לעבוד כאיש מכירות ברשת 'כלי זמר' או בשמה המוכר יותר בקרב מוסיקאים - 'כלי זבל'. יש להם סניף די חדש ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן - מטר וחצי מהדירה הנהדרת שלי. זה אמנם קשה לי מאד כי מדובר בעבודה בעמידה ולאחר התאונה הרגל שלי בכלל לא מה שהייתה פעם (בייחוד בהתחשב בעובדה שאין לי כוח או עצבים ללכת לעשות פיזיותרפיה), אבל זה הרבה יותר חופשי ומשוחרר מהעבודה בזאפה. המשכורת כאן לא להיט והשעות קצת בעייתיות אבל אני ממשיך לנחם את עצמי בכך ש'זה רק זמני'.

ואם כבר מדברים על זמניות, אני ממשיך לאבד את שיווי המשקל בכל שעתיים או שלש. פעם אני רוצה לחזור לניו יורק, פעם אני רוצה לעשות פסיכומטרי, פעם אני רוצה להשלים בגרויות, פעם אני רוצה לעבור לירושלים ולהירשם לעברית, פעם אני רוצה להאריך את חוזה הדירה ולהירשם לאוני' ת"א, פעם אני רוצה להירשם לקורס בביה"ס של רשת שמתחיל עוד שלשה שבועות, פעם אני רוצה להתחיל לעבוד בעיתון או באתר אינטרנט ופעם אני פשוט רוצה לקפוץ מהמרפסת אל המדרכה השקטה שנמצאת תשע קומות מתחתי. כבר אין לי שירים בראש וכבר אין לי מוסיקה באצבעות ואפילו האהבה שלי קורה לפרקים קצרים ונדירים כך שאני מרגיש על סף תהום קרירה בצבע כחול עמוק שרק קוראת לי לקפוץ לתוכה. הלוטו שאני אפילו לא ממלא הפך להיות התקווה הכי חסרת סיכוי שלי ואנשים שאינם אני מתרחקים יותר ויותר מהאנרגיה הרעה שאני מלא ומקרין. אין לי כסף להירשם לבריכה ואין לי רצון או יכולת להתחיל לעשות הליכות אז אני משמין והולך ומשמין וכבר לא הולך ואני יודע שכבר אמרתי את זה בעבר אבל החיים מעולם לא הרגישו לאים יותר.

דקסטר זה מדהים ושובר שורות זה מדהים וTHE KILLING זה מדהים והסרט SHAME מדהים ואחוזת דאונטון מוציאה אותי מכלי בכל פעם מחדש אפילו אם רק פסקול הפתיחה שלה מתנגן לי בסלון. הדמעות ממהרות למלא לי את הגרון אבל אני חושב שזה בגלל שבימים אלו הוא חסום בלי כל קשר - גם מסיבות פיזיות אבל בעיקר מסיבות רגשיות ונפשיות.

כבר סיפרתי שאין לי שירים. תנו לי קצת, בבקשה.

Sombody Save Me.

קובי