שמישהו יגיד לי שאי אפשר לשמוע על הצליל הראשון שתומר בירן עיבד את זה, כמו את חצי מהפסקול של פרסומות הטלויזיה המסחרית.
אני עדיין חולה על הבנאדם :)
דבר שני, בא לי לצטט את קובי אוז (עוז? אוז? הוז?) בשירו המפורסם שבוצע על ידי להקת טיפקס: "יש לי חברה, והיא מהממת".
אה, כן. זהו.
זה כל כך מוזר לפתוח בלוג חדש אחרי חמש שנים שהישן היה קיים. פתאום צריך לבנות קהל של קוראים ולנסות למכור לו משהו שאפילו אתה לא בטוח שהוא עד כדי כך טוב.
אבל כן בא לי להמשיך כאן. באמת.
התקבלתי לעבודה בדיוטי פרי, אבל זה רק לעוד שבוע וחצי - עד שבועיים (זיון מוח של בידוק בטחוני), ומחר יש לי ראיון בכלי זמר בראשון לציון, שאני הרבה הרבה יותר ממקווה לעבור אותו בהצלחה. דבר ראשון, כי זו עבודה מיידית. דבר שני... טוב, למכור בחנות של כלי נגינה. אני באמת צריך להסביר?
לא משנה איך תגידו את זה. בסך הכל, חיילים שבויים זה לא חדש לאף אחד. אמנם זה לא היה במסגרת מלחמה, אבל זה בהחלט היה תוך כדי פעילות מבצעית. וזה קורה לעתים. פשוט, אתרע מזלנו - והשובים הם אנשים חסרי צלם אנוש (כמובן, עד שיוכח אחרת). וכן, זה איום. וכן, זה נורא. אבל בואו, תתפסו פרופורציות.
יהודים בכלל וישראלים בפרט אוהבים פסטיבלים. אוהבים אירועי נושא. לא משנה באיזה נושא. יום השואה כבר מזמן הפך לפארסה של שירים והופעות. כנ"ל לגבי יום הזכרון. את תשעה באב יש לנו שנים על גבי שנים - אבל זה אירוע שלרוב רק דתיים מודעים אליו. אבל לפני חמש שנים, חטפו לנו חייל. בנסיבות איומות ובאכזריות עצומה. עכשיו, אני לא מוריד מהערך אפילו לא לשנייה. באמת שלא. אבל זה הפך לפסטיבל אבל. לחגיגת עצבות שכזו. לעוד נושא שאפשר וצריך למחות לגביו. לצעוק מול בניין הממשלה, כאילו שזו החלטה כזו פשוטה לשחרר את כל השבויים הללו (מעל אלף, אם אני לא טועה. טרוריסטים, אמנם, אבל עדיין שבויים. אנשים שלחלקם יש נשים וילדים והורים וסבים וסבתות וחברים שלא ראו אותם שנים) בשביל אדם אחד ויחיד. לסיבה להביא אמנים ואישי ציבור לשבת בתוך תא אפל (???) כאות הזדהות. ועוד כהנה וכהנה סימפוזיונים מגוחכים שאמורים להראות למישהו שאכפת לנו ממשהו חוץ מהחשבונות החודשיים שהרקיעו שחקים בגלל מחירי הקוטג'.
קחו איתכם משפט לחיים. אם זה עצוב, זה אומר שזה אמיתי. אל תנסו להתייפייף ולשאול איך זה הגיוני. זה מאד הגיוני, וזה היה מאד מפתיע אם משהו היה זז בחמש השנים האחרונות בעניין הזה. באופן כללי אני בספק רב אם הבחור עדיין חי, אבל גם אם כן - הוא חייל. בדיוק כמו כל איש ואשה במדינה הזו (למעט משתמטים, כמובן), והוא ידע לאן הוא נכנס כשהוא התגייס לתפקיד שהוא התגייס אליו. אז המדינה בהחלט צריכה לעשות ככל שביכולתה כדי לשחרר אותו - אבל לפעמים, רק לפעמים... האנשים שעומדים בראש לא יכולים לעשות כל מה שבראש שלהם. בטח לא כשזה אומר לשחרר מאות רוצחים עם דם על הידיים.
זה יצא קצת לא ברור. אבל זה נכתב קצת מתוך עצבים וקצת מתוך עצבות. אז אתם תהיו בסדר.
פיס. היום, יותר מכל יום אחר. קובי
מה שכן, למרות כל מה שאמרתי - אני רוצה להקדיש את השיר הזה לגלעד... כמו לכל מי שצריך אותו. באהבה גדולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: