אני מקנא באנשים שעושים דברים עם החיים שלהם. כאלו שהמשיכו את השירות הצבאי שלהם והכירו דרכו בדיוק את האנשים שהם היו צריכים להכיר כדי לעבוד גם באזרחות במקצועות בהם הם רוצים לעבוד. אותם אנשים שהסתכלו עלי בעין עקומה כשהייתי חייב להשתחרר בגלל חוסר הכסף וחוסר המוטיבציה שהיכו בי כמו קורנס. אנשים כאלו שמלאים בצביעות וחיוכים שלא צריכים להיות שם, אבל מגיעים רחוק הרבה יותר ממני למרות שאני לא נופל מהם בכשרון.
אני מקנא באנשים שנולדו במקום הנכון. אלו שגדלו אל תוך משפחה אוהבת ותומכת, או לפחות עשירה. משפחה כזו שלא חסמה או הכתה בהם מגיל צעיר. בני אדם שהתחנכו במסגרות הכי טובות, כי ההורים שלהם ידעו את החשיבות של זה. שקיבלו שיעורים פרטיים וגשר לשיניים ודברים שתרמו לעתיד שלהם. שיודעים מה זה לאהוב באמת, כי תמיד אהבו אותם. תמיד חיבקו אותם.
אני מקנא באנשים רגועים. כאלו שלא נחנקים מדמעות כל חצי שעה או שעה, בגלל עודף צרות או מחשבות או עצבות או דרמה מיותרת. אנשים שקמים בבוקר ויודעים שהם הולכים לעבוד כדי שיהיה להם כסף לאכול ולנסוע ולחיות, בלי לחשוב על כמה הזמן שלהם מבוזבז כשהם עובדים. בלי הצורך הזה לקום וללכת מכל מקום אחרי שלשה או ארבעה חודשים רק בגלל תחושת הקלאוסטרופוביה הבלתי נסבלת הזו.
אני מקנא באנשים מחייכים. אלו שיש להם מצב רוח תמיד. שיש להם אנרגיות בלי סוף ויכולים להזיז הרים רק כדי לגרום למשהו לקרות. אותם בני אדם שהיו עולים למכור על עגלה בקניון ופשוט ידעו שהם יכולים לעצור כל אחד ולמכור כל דבר ולסגור את הקופה כשיש בה שלשת אלפים דולר על שמם. כאלו שמסתדרים בכל מקום ועם כל אחד, כי הם שמחים כל הפאקינג זמן.
אני מקנא באנשים מוכשרים. כאלו שיודעים לכתוב ולהלחין ולצייר ולנגן ולפסל ולצלם ולעשות דברים מיוחדים. אני מקנא באנשים שעושים את הדברים האלו בצורה מקצועית ואני מקנא באנשים שזה המקצוע שלהם.
אני מקנא באבא שלי, שיכול לסובב את כל העולם על האצבע הקטנה שלו בלי פירור של ייסורי מצפון. לשקר לי ולאחים שלי ולאחיות שלי ולעשות מאיתנו צחוק בשביל אני לא יודע בדיוק מה. על זה שהוא חי את חייו ועושה מה שבזין שלו למרות המשפחה המפורקת שלו.
אני מקנא בסבתא שלי ובמוסר העבודה שלה. באשה הזו שקמה בכל בוקר ברבע לחמש והולכת לכבס בגדים של מאות דיירי בית האבות בו היא עובדת, ואפילו לא מתלוננת על כך למרות שהיא כמעט בת שבעים שנים. האשה שעובדת בעבודות נוספות רק כדי שהיא תוכל לתת לנכדים שלה יותר, כשהיא עצמה מעולם לא קנתה שום דבר שהיא לא הייתה צריכה.
הפוסט הזה נורא תבוסתני, אבל אני מרגיש כאילו אני כמעט לא יכול יותר. המצוקה הכספית הזו בועטת בי שוב ושוב ושוב כאילו היא כתובה בגורל שלי, או משהו מדומיין אחר, ואני חושב על לסיים את הכל יותר מדי פעמים ביום. פשוט כבר אין לי כח לעצמי.
ופתאום אני ילד. ילד קטן ואבוד שלא יודע מה הוא רוצה לעשות עם החיים שלו, או איך להתחיל לעשות את זה. ילד שננטש מזמן וכבר למד לחיות עם זה - אבל עדיין חסר לו התא המשפחתי. החיבה והאהבה הבלתי מותנים. שופת קומקום לקפה חלש של גדולים, עם אייריש קרים במקום חלב סויה, ומנסה להעלות את כל הבלבול הזה על הכתב.
אני נוהג המון בימים האחרונים. ביום רביעי שעבר קיבלתי רכב חדש - ניסן מקסימה 2012 - שהגיע אלי עם קילומטרז' של חמישים ואחת מיילים. לאחר פחות משבוע החזרתי אותו לחברת ההשכרה עם אלף ועשרים. כל הנסיעות האלו מונעמות בעיקר על ידי אהובתי, אבל לעתים כשאני לבד... אני שוקע במחשבות על מי שאני ועל מי שהייתי, והמחשבות האלו זורקות אותי לתוך לימבו של חוסר ודאות מבהיל. בעיקר כשאני על גשרים - מהם יש הרבה מאד ברוד איילנד - וכל מה שאני רואה זה הגובה בין המתכת למים האפורים. מצד אחד אני רוצה להשאר פה ולהתחיל כבר את שיעורי הפסנתר ופיתוח הקול שלי. מצד שני אני מת לחזור לארץ כדי לתת לרייצ'ל נשיקה של אלופים ועוד כמה דברים קטנים וגדולים. מצד שלישי אני רוצה לעשות כסף טוב לפני שאני חוזר לארץ כדי שאני אהיה בטוח שאני לא שוקע בשום מקום ובשום מצב, אבל מצד רביעי העבודה שלי - ובעיקר הבוסית היותר-מדי-משוגעת-סלאש-מורעלת-עבודה שלי ממאיסות עלי כל רצון להמשיך במצב הנוכחי.
את האמת אומר... נשבר לי קצת הזין מארצות הברית. ההערכה שאני מקבל כאדם בכלל וכאמן בפרט בנויה כולה על השפה שלי. על התקשורת שלי עם אנשים אחרים. ועם כל הכבוד לאנגלית הטובה מאד שאני דובר, קצת נמאס לי לתרגם את החלומות שלי. אני חוזר על זה שוב ושוב לאחרונה, אבל זה בעיקר בגלל שזה כל מה שאופף אותי כשאני לבד. השקט מעורר בי שדים שלעתים מכניסים אותי קצת להלם.
ופעם חשבתי שמגיע לי יותר. חשבתי שאני מיוחד. חייתי בסרט שבגלל שיש בי קצת יותר כשרון מאחרים אולי אני אקבל יותר מהחיים האלו. שבגלל שגורלי לא שפר עלי כשזה מגיע למשפחה ולחיים טובים, אולי הקארמה תאזן לי את זה בכיוונים אחרים. כיום אני די בטוח שטעיתי. אפילו יותר מזה; אף אחד לא לימד אותי איך ממשיכים הלאה. איך מסתדרים עם הדברים הרגילים האלו שבאים לבקר את כולם - אז מכל דבר קטן אני נסדק. ואמנם, אני אחד האנשים היותר חזקים שאני מכיר - אבל אני חזק בערך כמו אבני הכותל המערבי. גדול, חסון, ויציב - אבל מלא בסדקים ופגעי זמן.
אני לא רוצה להיות מי שהייתי. אולי רק קצת, בעצם. הייתי מוכשר פעם. הייתי יכול. היום אני צל של עצמי מאז. אני רוצה לזוז, לצאת... להשתנות, אבל אין לי כל כך את האפשרות. אני הולך מהחניון הביתה ברגל, ורואה את חבורות הצעירים שיוצאים ביחד. הבנות עם המכנסונים הלבנים והבנים עם האפטר שייב היוקרתי - ולא נעים לומר, אבל אני מייחל לבורות הזו. מצדי, אני פשוט תקוע בטעות של מישהו אחר, מאז שאבא רץ אחרי אמא בחזרה לישראל, וגרם לי לגדול במדינה הקלוקלת והאהובה כל כך שהרסה לי את השורשים.
רוצה חבר. או חברה. או מישהו שיקבל אותי בלי שאצטרך להרשים. לא בשביל זה הצטרפתי. אני רוצה להיות שלך, שתהיי לי בית. שניסע לטייל בהרים ובעין כרם ואפילו בקניון הכי נדוש ליד טדי. רק להיות איתך ולחבק את המתניים שלך, להריח את השיער שלך ולהיות לך הכל. כרגע, אני כמו פרי בלי שורש. כמו נוצה. עקור. זר. ומה נשאר לי? רק אני ועצמי והמזוודות המשובחות שלי שאפילו לא תצלחנה להכיל את הפסנתר החשמלי החדש. איאלץ לארוז אותו ולשלוח אותו כחבילה לכתובת הבלתי ידועה שלי בארץ ישראל, מערבה מכאן (כי העולם הוא כדור, והציטוט נורא מרגש אותי).
זה לחלוטין זה.
להסתובב, זה לא אומר להיות חופשי.
לכוד בכלוב הזה.
קובי
נ.ב. עוד שבוע יש לדניאל יום הולדת 20. אני תוהה מה לקנות לה במתנה. אם יש לכם הצעות, שלחו אותן אלי, ואני - בתמורה - אעריך את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: