את גלי הכרתי כשהייתי בן שבע עשרה וחצי. הופענו ביחד במופע התרמה של עמותת "יוצאים לחיים" - המסייעת לאנשים שהבריאו מסרטן וממחלות אגרסיביות אחרות לחזור למעגל החברתי והלימודי / תעסוקתי. היה זה אוהד חיטמן (גם הוא "בוגר" של מחלת הסרטן. פעמיים), ידידי הטוב, שהפגיש בינינו... ומאז הפכנו לחברים די טובים, בהתחשב בעובדה שלא יצא לנו להתראות יותר מדי. בעידן הפייסבוק / ישראבלוג / מסנג'ר, הדברים האלו קורים יותר ממה שאתם אולי חושבים.
אני זוכר שזה היה יום קיצי - מה שלא מפתיע בהתחשב בזה שמדובר על סוף יולי (20.7.08, אם נדייק). הייתי לקראת סוף לימודי בכיתה י"א, בתיכון 'קרית שרת' בחולון (כיום "קמפוס שרת"), ומאד מאד התרגשתי. אני מניח שלהוציא את ההתרגשות הרגילה שלפני הופעה, הייתה גם תחושת שליחות מסויימת. גיוס כספים למטרה כל כך טובה תמיד גורם לך להתרגש. נתקלתי בגלי מתחממת מאחורי הקלעים. היא הייתה אז ילדה יפהפיה בת חמש עשרה וחצי, בערך, עם עיניים זוהרות וחיוך משגע. כמובן שאופיי לא התיר לי לעבור על פניה בלי לנסות לפתח שיחה, ומשם - נפלתי בקסמיה, בדיוק כמו כל אדם אחר שאי פעם ראה אותה. אם לא אכפת לכם, אני רוצה לספר לכם קצת על אותם קסמים.
גלי רוזנבלום הייתה, ועודנה, נשמה טובה. מעל הכל. היא תמיד ראתה את הדברים הטובים במי שמסביבה. היא גם הייתה זמרת מדהימה, ואמנית עם נפש אדירה שהכילה המון. אנשים, חוויות, סיפורים ומקומות שאני תמיד אזכור כקשורים אליה. הביטלס, למשל, תמיד יזכירו לי אותה. בדיוק כמו חיפה. ורונה קינן.
גלי גם הייתה ההגדרה לאומץ וחוזק בעיני. היא חלתה בסרטן הדם, הבריאה, ואחר כך הוא התפרץ אצלה ביתר עצמה - אבל היא תמיד שמרה על החיוך היפה שלה, ותמיד ידעה לצחוק על עצמה ולהתבדח כדי שהמשפחה וכל מי שמסביבה ירגישו קצת יותר טוב. בין כימותרפיה להקרנה ומבעד לשיער הקצר שנשר, העיניים שלה המשיכו לנצנץ עד הרגע האחרון.
אני זוכר שפעם כתבתי עליה שיר (להלן) ומאד חששתי מהתגובה שלה למקאבריות המתפרצת שלו - אבל כשהראיתי לה אותו, היא צחקה ממנו בלי סוף. אמרה שהוא מצויין ושהיא אוהבת אותו נורא ושהוא באמת מתאר חלקים נכבדים מאיך שהיא הרגישה לאורך תקופת המחלה שלה. זה גרם לי לרצות לחבק אותה - אבל זה לא בדיוק קרה, בסופו של דבר. היינו אמורים להפגש ממש כשחזרתי מארה"ב, אבל אז בדיוק החמיר מצבה וויתרנו. כל היום אני מלקה את עצמי בגלל זה.
*******
הם לא ממש סימפתיים, בתי קברות בעמק חפר... ובעצם זה בסדר, כי הם רק בתי קברות. אבל יש בזה טעם לפגם, פרחים נובלים מעל הקבר; וכבר אין רצון למות, מהמראות.
הם קצת לבנבנים, קצת מוכנים לשוד ושבר, וקרה כבר לא מעט שהם ראו צרות צרורות. היפוכונדרים, וגם חולים - עוטים פיג'מות צמר, והמתים עוזבים אותם לפי תורות.
והרופאים במסיכות אומרים - "ניתוח, Now or never!"; הם מגישים טפסים צפופים, צבעוניים בשלל צורות... צורחים בקול דחוף: "בבקשה לספור מעשר!", ומחפשים מומים, כאילו בנרות.
"ואולי יקרה אסון?" אני חושב בזמן התפר, ושורף את החמצן שבבלון, כמו מדורות. ובימים, ובלילות, וגם אחרי קריאת הגבר, אני כותב תמיד שירים ויצירות.
חזר לי הסרטן, כמו עוף החול מתוך האפר, אחרי שנים של כימותרפיה, וחודשים בלי שיערות. ואין לי כח. אם היה, הייתי בא לבית הספר, במקום טיפוס חסר תועלת על קירות.
"מתי יבוא אסון?" אני ממשיך לתהות בסתר, ממשיך לשרוף לי גפרורים, וגם שעות מהורהרות. ובימים, ובלילות, וגם אם לא קורא הגבר, אני ממשיך לכתוב שירים ויצירות.
אז כן... עכשיו אני מוקף בחיידקים ואמרי שפר, ובחורות מתקתקות שמתחנפות עוד ואומרות: ביום אחד תוציא לאור ספרון, אפילו ספר... אבל בלב, הן מדליקות עלי נרות.
*******
בגלל שאני וגלי לא בילינו יותר מדי עם חברים משותפים (לא היו לנו - למעט אוהד), יצא שהיו תקופות בהן לא דיברנו שבועיים או שלשה, ואז פתאום שוחחנו שעתיים במסנג'ר והשלמנו את הפערים. כך, למרות שלא דיברתי איתה כמעט חודש - אתמול בערב חשבתי עליה, והבטחתי לעצמי להתקשר אליה למחרת בבוקר. מאחר והחברה שלי ישנה אצלי, התעוררנו בשעות הצהריים, וכשפתחתי את הפייסבוק - כהרגלי, ראיתי את מודעת האבל שמישהו הואיל לפרסם על הקיר של גלי, ואחרי שתי דקות של הלם התחלתי לבכות.
בהופעה שבסיפור עליה פתחתי את הפוסט הזה, גלי שרה ביחד עם אוהד את שירו 'נקודת ההתחלה', שבדרך כלל מבצעת איתו רונה קינן הנהדרת. אני זוכר שנשארתי על הבמה כדי להקשיב לביצוע שלהם, ונבהלתי מהבגרות שבה גלי שרה את השיר. כאילו היא מדברת מנקודת מבט של אישה בת ארבעים, אבל עם רוח טהורה כמו של ילדה בת שבע. הדמעות חנקו לי את הגרון גם אז, כשהבנתי שמי שעובר חוויה חולנית כזו, הופך לאדם אחר. מנוסה יותר, כואב יותר, ומפוכח בהרבה מרוב האנשים שמתהלכים בינינו.
*******
*******
היא תמיד צחקה עלי שאהבתי לזמזם את השיר "גלי" בשבילה. היא לא הבינה שבשבילי, זו הייתה סגירת מעגל - כי באחד המפגשים הראשונים שלי עם אוהד, חבר שלי אייל - המתופף של ההרכב שלנו בזמנו - שר את השיר הזה כחלק מהסדנה שאוהד העביר לנו. ואז שנה אחרי הכרתי אותה בגלל אוהד, וזה יצר לי איזשהו סנטימנט בתוך הבטן שלא יכולתי וגם לא כל כך רציתי להפטר ממנו. והיום בערב, אחרי שאחראי המשמרת החזיר אותי הביתה בגלל שהפרצוף שלי נראה כמו "יום כיפור בשילוב עם בית אבלים", כהגדרתו, ישבתי ליד הפסנתר וניגנתי לה את השיר הזה. בשקט, כמעט בלי קול כי הדמעות עומדות לי בגרון כבר מהבוקר, אבל ניגנתי לה אותו.
אני קצת מבולבל, והמחשבות שלי זזות במהירות שלא ידעתי שהן מסוגלות לה... אז אני חושב שאני אפרוש, בינתיים. אבל אני עדיין רוצה לתת לך במתנה שיר אחד אחרון, גלי. שיר שמלווה אותי בכל פעם שאני עצוב או שמח או חוזר או בורח - או אפילו סתם שוכח את עצמי. קוראים לו "נתראה בקרוב", והוא של להקה בריטית מדהימה שעזרה לי לכתוב את השיר עלייך.
כמו שחלקכם אולי יודעים, אני חי ביחד עם דודי המובטל והג'אנקי בן הארבעים (חולה אפילפסיה שמלא בתסכולים כלפי העולם ולא מוכן למצוא תעסוקה יותר מאתגרת מפארמוויל) בדירה ששייכת לסבתי ונמצאת ממש מעל ביתה (דירת גג עם פוטנציאל עצום). מצד אחד זה נורא כיף כי אני לא משלם שכר דירה אלא רק חשבונות, אבל מצד שני אני עדיין חי איתו וזה יכול להיות קוץ רציני בתחת לעתים די קרובות. תשאלו את מי שמגיע/ה לכאן באקראיות.
בכל אופן, אתמול עבדתי לילה. חזרתי בסביבות 4 לפנות בוקר ואז דיברתי עם חברה שלי בסביבות שעה... אז יצא מצב שהתעוררתי בשתים עשרה בצהריים, בערך. אחרי שעה, פחות או יותר, פעמון הדירה שלנו צלצל - ובפתח עמד לא אחר מאשר דודי השני (אחיו הגדול של הנ"ל), נרקומן ואסיר בחופשה (מסתבר), דלוק לחלוטין ואוחז בידו סל כביסה רטובה.
עכשיו, מצד אחד... כמובן שכל הסיטואציה הזויה לגמרי. אפילו קצת עצובה. אבל מצד שני, אין לכם מושג כמה שזה מצחיק לראות את שני הסתומים האלו מתווכחים על שטויות. קנביס בריאות של זה וקוקאין במוח של ההוא, והעיר שושן צהלה ושמחה XD
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: