להתחיל מבראשית

היום בבוקר התעוררתי במיטה זרה. רחבה, נוחה, עם כריות סמי-בסדר, ועם שתי בחורות. 

אתמול קצת הייתי צריך לעוף מתוך עצמי. לברוח טיפה. אז נסעתי לי לעיר אחרת, אל בנות אחרות, ודפקתי את הראש כאילו אין מחר (אגב, תמיד יש - והוא תמיד יעשה לכם חמרמורת אם לא תתחשבו בו. רק שלא תגידו שלא אמרתי). משם המשכנו לאחת מהן עם עוד אחת, וחגגנו במיטה עד לפנות בוקר. וכבר היו לי לילות כאלו בעבר. לא יותר מדי, אבל היו. הם תמיד היו מדהימים, ולפעמים מדהימים פחות - אבל בניגוד להיום, אף פעם לא התעוררתי בתחושה של "מה אני עושה פה? אני צריך לחזור הביתה. יש לי חברה".

מה שעושה את העסק ליותר דפוק זה שאין לי חברה כבר מיום שני. 

חוץ מזה, אחת מהבנות האלו היא אקסית של אחד החברים היותר טובים שלי. אחד היחידים שנשארו. ממש מרגיש אותי חוזר לעצמי. אני רק מתנחם בזה שהוא זה שזרק אותה (מה? באמת שיש לזה קשר!) ובזה שהייתה שם עוד בחורה, אז אולי זה פחות יזיז לו.

אחרי חודש, ישבתי בבית ביום שלישי בערב כשאני מחכה למשמרת בוקר (משתיים בלילה עד עשר בבוקר) וצפיתי בפרק של חברים בטלויזיה (החתונה של פיבי). פתאום החברה ההיפית והמלוכלכת שלה התחילה לנגן בתופי המתכת שיר מסויים של הביטלס (עדיין לא זוכר את שמו. עזרה תתקבל בברכה), שהיה השיר שלי ושל גלי. מאית שניה אחרי שחשבתי שאני חייב להתקשר אליה לספר לה, ובלי שום אזהרה מוקדמת, התחלתי לבכות כמו תינוק מזויין כשהבטן שלי מלאה באובדן. משהו כמו שלש או ארבע דקות פשוט לא יכולתי לקום מהתנוחה העוברית שתפסתי על הספה. כמובן שהרגשתי שאני חייב לדבר עם מישהו, ורציתי לצלצל לזו שהייתה איתי כשרק קיבלתי את הבשורה כי חשבתי שהיא תוכל להבין. אבל אז קלטתי שזה בטח לא יהיה כל כך בסדר מצדי, בהתחשב בעובדה שנפרדנו. אז צלצלתי לדניאל, שהרגיעה אותי קצת... אבל אני פתאום חושב שאני רק מתחיל לעכל את זה עכשיו. וזה כל כך שורף שאין לכם מושג. בעיקר כשכל החברים שלה בפייסבוק פתאום נזכרים לתייג אותה בתמונות שקופצות לי כל שניה בניוז פיד ומחזירות אותי אחורה.

מזעזע, פשוט.  

פתאום הבנתי שאני כותב פה כבר מאוגוסט 2006, עם הפסקות ממש מינוריות. חמש שנים זו חתיכת תקופה. מה?

בברכת "וואי, השחורים האלו באמת משהו".

קובי

יש כל כך הרבה אנשים שחושבים שהכל תלוי בהם. מדובר בעיקר בכאלו שעברו תפנית חיים משמעותית, כמו הורים שהתגרשו, מחלה קשה... או סיום תיכון מזורגג. אותם אנשים אומרים שהבעיה היחידה שלך היא אתה, כשאתה גם הפתרון. זה אמור להיות מן משפט לחיים שימנע ממך להיות עצוב וידחוף אותך לעשות הכל כדי שתהיה מאושר.

קודם כל, אני רוצה לציין את הסיכון הברור בכך שלא תצליח להיות מאושר, ואז בגיל ארבעים תאשים את עצמך, ואז תקנה יאכטה תוך כדי שאתה שוקע (חה! חה!!!) בחובות. או שתתאבד.

דבר שני, הגישה הזו היא בערך השחצנית ביותר שאני מכיר. האחרון ששמעתי מדבר ככה לפני העידן החדש היה פרעה (ועוד כמה שליטים מזרחיים ושמיים שהיו בטוחים שהם האלוהים והם יצרו את עצמם). המארג של העולם ושל החיים הוא כל כך עדין, ותלוי בכל כך הרבה משתנים... ומתוקף היותך ישות שחיה בעולם הזה, מבחינה סטטיסטית הסיכויים הם שאולי עשרה אחוז מתוך הבעיות שלך באמת תלויות בך. כל השאר הן נסיבות שמערימים עליך גופים כמו משפחה, בת/ן זוג, חברה, מסגרת, מדינה, וכיו"ב.

דבר שלישי, אם אותם אנשים שחושבים ככה באמת מרגישים ככה... שיבושם להם. באמת. אבל לבוא ולהטיח את זה בבני האדם הריאליים, שמודעים למה שקורה סביבם, ולומר להם שכל מה שקורה להם בחיים הוא באשמתם, זה כבר יותר מדי. ולשם שינוי, אני לא מדבר על עצמי. רוב הבעיות שיש בחיי כרגע קרו בגללי - ובגללי בלבד. אבל היו תקופות שהייתי במצבים איומים שלא הייתה לי שליטה אפילו על חצי אחוז מהם. ונחשו מה? אותם אנשים עדיין דגלו בפרספקטיבה הזו. שאני אשם בכל ושרק לי יש את הכוח והאפשרות להוציא את עצמי ממצב הביש אליו נקלעתי. וכשניסיתי לציין שהם טועים, הם כל כך נבהלו מהטיעונים שלי - וכל כך פחדו שאנפץ להם את הבועה, שהם פשוט הלכו. טוב שלא סתמו את האוזניים והתחילו לצעוק, כדרך הפעוטות שלא מרגישים בנוח עם משהו שאומרים להם.

הייתי כותב דבר רביעי, אבל יש לי הרגשה קלושה שהפואנטה עברה היטב.

פרנסין המקסימה קנתה לי אתמול את הדיסק החדש של 'אומללה' במתנה (וגם בייגל קרים צ'יז וסלמון, אבל זה שולי). למותר לציין שזה עשה לי את היום שלא הסתמן כלהיט בתחילתו - אז אני מודה לה על זה מאד - אבל בלי שום קשר האלבום הזה הוא פאקינג מצויין. אחד הדברים היותר טובים שיצאו מתעשיית המוזיקה הישראלית, למרות ש'אומללה' לא ממש משתייכת אליה מבחינת ז'אנר, איכות, ושפה.

יש מצב שאני נוסע לעבוד בפלורידה מתחילת אוקטובר עד סוף ינואר. מצב גדול, אפילו. אבל אל תתפסו אותי במילה.

מה שכן, כרגע...

My world is a Document.

הגעגועים אוכלים אותי בנגיסות גדולות.

קובי

בתחילת ינואר 2010 עדיין למדתי פיתוח קול אצל אחד הזמרים הכי טובים בארץ - תמיר חיטמן. תמיר, חוץ מהיותו ווקאליסט פסיכופט, הוא גם יוצר מוכשר ביותר. באחד השיעורים שלנו יחד הוא נתן לי תרגיל כתיבה, במסגרתו הייתי צריך לכתוב כל מה שעובר לי בראש במשך שלש דקות, להפוך את זה לשיר במשך שלש דקות נוספות, ובשלש הדקות הבאות להלחין את השיר שכתבתי.

הרי לכם.

בא לי לעזוב את הלהקה הזו. כל כך הרבה עצבים ותסכול במקום אחד. זה לא בשבילי. אבל תל השומר זה מקום מגניב. המקרר של תמיר עושה המון רעש, אבל זה מרגיע. נותן תחושה של בית. אני אוהב את גלית, ואת מיכאלה, ואת טל ורעות ודניאל, וגם את הראל. אני מת על זה שיש לי מוזה, אבל אני שונא את זה שהיא באה מכאב. הלוואי ויכולתי לנגן יותר טוב מאיך שאני מנגן היום. מיכאלה מיכאלה מיכאלה מיכאלה. פסנתר פסנתר פסנתר. ציורים ומחשבות שפעם היו רצים לי בראש בלי סוף והיום כשאני מנסה לשמור על קו חשיבה רציף פשוט קשה לי לעשות את זה. לפעמים אני עוצם את העיניים וכל מה שאני וראה זה אותך. אותך מחייכת לי מול הפנים וכל מה שאני רוצה לעשות זה לנשק אותך, או לחבק אותך, או להריח את הראש שלך. ואני יודע שאני סמרטוט בגלל זה, אבל אולי זה זה בגלל שאני סמרטוט. פשוט תהיי שלי בבקשה, בלי...

המקרר של תמיר עושה המון רעש,

אבל זה מרגיע... נותן תחושה של בית.

ציורים ומחשבות... שפעם היו רצים לי בראש,

רצים לי בראש בלי סוף.

אני מת על זה שיש לי מוזה,

אבל אני שונא את זה שהיא באה מכאב.

כל כך הרבה עצבים ותסכול במקום אחד...

זה לא בשבילי.

אני יודע שאני סמרטוט בגלל זה, אבל אולי זה זה דווקא בגלל שאני סמרטוט.

אני אוהב את גלית ואת מיכאלה,

ואת טל ואת רעות וגם את דניאל...

אבל לפעמים אני עוצם את העניים,

וכל מה שאני רואה זה אותך...

אני יודע שאני סמרטוט בגלל זה, אבל אולי זה זה דווקא בגלל שאני סמרטוט.

מדהים איזו דרך עברתי מאז. באמת. זה היה בתקופה שבה באמת הייתה בי יצירתיות, אבל לא הבנתי כלום מהחיים שלי. היום אני הרבה יותר מפוכח - אבל היצירתיות היא ממני והלאה. תגידו לי אתם מה עדיף.

אה, והנה הלחן, כפי שהוקלט ברשמקול של הטלפון הסלולרי שלי.

לפחות הטראומה עשתה לי גם דברים טובים.

קובי