להתחיל מבראשית

אתה עולה למרצדס הלבנה, אבל בקושי. ברדיו משמיעים שיר עם לחן שכבר שמעת ומילים שאתה לא רוצה אפילו להכיר. אז אתה שם את האזניות והשיר שאתה אוהב מתחיל להתנגן לך בראש באותו הסולם של השיר מהרדיו. ממאיס את עצמו. ובדרך לשער השמים אתה רואה על הכביש עוד המון שמחובר לקרקע כל כך עד שהוא כמעט קבור בה. ובראש התמונות ממשיכות להתחלף. רבבות תמונות שהנושאים שלהן נשארים תמיד זהים. זה או להקה שמופיעה איתך באנגלית על במה מאד גבוהה בערב מאד כהה, או הרכבת התחתית בניו יורק שרצה לאנשהו כשאתה משתקף בכל הקרונות שלה בו זמנית, או הטעם של האשה שהצליחה להסעיר ולהשאיר אותך עם הלשון בחוץ.

והכעס כבר נעול, אבל עדיין מטלטל אותך. שנים של דממה עברו ואחרי כל סערה אתה ממשיך לעמוד איתן כשבעצם כל מי שהיה מסביבך נשאב ונעלם. ההרגל עושה את שלו, ואתה הופך למן קלישאה, פרודיה מרירה על מי שהיית פעם - אבל בלי התוכן.

ואחרי טיסה אוטומטית של תשע שעות, אתה חוזר למרצדס דרך ענן פיח ואנשים לבושי שחורים שחיים בחרדה מתמדת. ואתה הולך לאט. אין לך לאן או איך למהר. זה כמו חלום. סולם אחד בו עולים השמימה וסולם שני שיורד למדינה, כי בסך הכל כבר מזמן אי אפשר לומר שהיא מעל משהו או מישהו. השיר שאתה אוהב מתנגן לך שוב בין האזניים, חוזר על עצמו ומנסה להרגיע אותך דווקא בסיפורי אימה. שואל אותך אם אתה חלק מהסיפור. עשרים ושבעה אנשים. אפילו יותר. נערים. והוא התלבש כליצן במיוחד בשבילם. צבע את פניו בלבן ואדום ונישק את כולם. 

הריח של האוכל שאולי יהיה לך בבית של מישהי אחרת ואולי לא כבר כמעט מורגש, אבל עוד לא. אולי טוב שכך. גם ככה שום דבר לא נכנס לך לפה כמעט יומיים. העוקץ צובט במיתרי הבס ביחד עם הקול של שריל קרואו ואומר שזה לא כפי שזה היה אמור להיות. הפתעה אמיתית.

היום, כמו כל יום לפניו, הוא היום שאחרי היום.

I Am Realy Just Like Him

קובי

כמו שחלקכם בטח יודעים, אני גר בדירה ששייכת לסבתא שלי ביחד עם הבן שלה כפיר - בחור בן ארבעים חולה אפילפסיה. 

אחרי שאתמול הלכתי לישון בשלש בלילה, בערך, התעוררתי בשמונה בבוקר לשמע דפיקות חזקות על העץ שמרכיב את הקירות בדירה שלנו. כשהתעוררתי והלכתי לראות מה פשר הדפיקות, ראיתי את כפיר שרוע פשוט איברים לרוחב המיטה שלו, כשהרגליים שלו נוגעות בדלת החדר והפה שלו מעלה קצף. מכיוון שהוא פירכס כמו בובה על חוט, הרגליים שלו הטיחו את הדלת בקיר החדר שוב ושוב - מה שגרם לדפיקות.

זה היה די מפחיד, האמת. ולא היה לי שום דבר לעשות חוץ מלהציע אמבולנס - הצעה שנתקלה בסירוב מוחלט. אז ישבתי שם לידו ווידאתי שהוא לא בולע את הלשון, בטעות. אני חושב שעשיתי עבודה די טובה. מצד שני - אני רגיל לזה מגיל די קטן. אז אולי זו לא כזו חכמה.

נקווה שהוא ירגיש יותר טוב בקרוב.

כבר סוף ספטמבר. וזה בוקר חורפי, ואני מתעורר בלי. עבר די הרבה זמן, אבל איכשהו הראש שלי עדיין מלא בצל. ובצל של צל. 

אני לא אוהב שמשתיקים אותי. אני לא אוהב שלא מתייחסים אלי. אני לא אוהב את הבדידות הזו. 

אה... ואני ממש לא אוהב את זה שאת לא כאן.

How I Wish YOU Were Here

קובי.

על מלך השקר ומלכת הכנות, ועל היפוכי התפקידים שלהם. 

על הגאות והמים ותפילת האדם שביקשו שלא ייגמר לעולם.

על עלות השחר, ועל המלכה השחורה מטפסת בחיוך על הסוס הלבן ועוצמת את עיניה, מחכה שהוא ייקח אותה למקום אחר, יפה יותר, רחוק מכאן.

על האופק הפתוח שניבט אל שניהם, ועל הקישור.

על השירה, שנכתבת ונאמרת ומתפזרת בחלל, כמו אותיות פורחות באויר.

על הטעם.

מהימים הישנים יותר.

ההצעה שלי לעלות על מטוס עדיין תקפה.

קובי בראשית