מאמי יא מאמי ...

צום.

את מרבית הזמן העברתי לבד והרהרתי עם עצמי, אני כל כך נהנית מהחפירות הפנימיות האלו, בעיקר כי אני מגיעה לכל מיני תובנות בנוגע לעצמי.

השנה התובנות חסרו לי.

מצאתי את עצמי חושבת על המון נושאים ומשום מה לא מגיעה לשום פתרון או תשובה מספקת.

הפוסט הקודם עורר תלונות/תהיות בנוגע לכמות הסליחות שביקשתי.

אני יודעת, אני השופטת הכי חמורה של עצמי. אני מודעת לזה.

לעיתים אני אוהבת חלקים בתוכי, את הצחוקים, את השובבות, את הרצון להיות טובה כלפי אחרים.

אבל רוב הזמן אני מתבוססת בשנאה תהומית כלפי עצמי

יש לי את הסיבות שלי,

אני פוגעת באנשים בגלל התנהגות לא מרוסנת שלי

אני לפעמים חושבת קודם כל על עצמי, למרות שסדרי העדיפויות לא אמורים להיות כאלה

ובכלל, בשנה שחלפה פגעתי באנשים ואין לי יכולת לתקן את זה, רק להצטער - ואני יודעת שזה לא מספיק.

זה מעמיק בתוכי את השנאה שלי כלפי עצמי

חוסר היכולת שלי להתנקות מהחרא הזה

כי יש דברים שנחרטים ומותירים צלקות

גם כאלו שאי אפשר לראות מבחוץ

אני פגומה

קצת יותר מכולם

ומודעת לעצמי יותר מרוב האנשים שאי פעם אכיר.

והרזון הזה שמתחיל להשתלט עלי כשאני מתקרבת לקו השישים ק"ג, משפיע על הפנים והשדיים יותר מעל הכל. הריקון בשניהם מתחיל להיות ניכר.

עכשיו מתחילים לראות את הנפש כשמתקזז השומן,  

רינגעלך אפורים מתחת לעיניים ופצעים על הפנים, בפה ובלשון.

כבר לא אומרים לי שאני יפה,

עכשיו שואלים אותי אם הכל בבית בסדר, אם אני מרגישה טוב.

אני מחייכת מאיר מלא גומות, ואומרת "הכל מצוין, אני מרגישה טוב"

כשבעצם בא לי לצעוק להם בתוך האוזניים

"אני לא מרגישה טוב. אני אישה מתה

ומגיע לי להיות ככה, לפחות עד שיכאב לי שאדע שאני חיה."

המוח שלי היה מלא במחשבות על שיחות נפש שלא יכולתי לעשות, אני מתה שוב ובתוכי יש געגועים למוסיקה לחיוך ולצחוק.