מאמי יא מאמי ...

אני פותחת את היום אחרי שינה טרופה בסביבות השעה 06:00 בבוקר וסוגרת אותו לקראת חצות הלילה.

הבאנו הביתה תינוקת.

היא ממעטת לישון בלילות ואני קמה אליה בעקבות יללות ארוכות ארבע פעמים בלילה ממוצע.

מדובר בגורה מעורבת יפת מראה, שנראית כמו פונפון פרווה אפרפר וחמוד.

גודלה הוא כגודל אמתו של הפצפוץ, דבר שמעודד אותו להכריז עליה בעלות ולהחזיק אותה בעודו הולך בבית, ממלמל לעצמו "זה שלי!!" כמו איזה מדען משוגע.

הפונפון מרבה להתחבא מתחת למיטה שלי או לחליפין מתחת לשולחן הקפה בסלון.

בהפוגות היא עושה צרכים ברחבי הבית. כן...זה מריח כמו שזה נשמע.

בבוקר אני מעירה את הקטנים 20 דקות מוקדם יותר כדי שיוכלו להתכרבל איתה (אם היא לא הספיקה להמלט) מול ערוץ הופ בטלויזיה.

היציאה לגנים ולעבודה מתישה אותי ותמיד בסוף אני צורחת משהו אחר לכיוון הילדה. אני צריכה לעבוד על עצמי, שלא להתפרץ, גם אם אני עייפה.

האיש עובד בבקרים ובערבים יוצא לאירועים שנחתו עלינו כממטרים.

בכלל, בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי ימים שלמים משוחחת עם אנשים שגילם הממוצע הוא 6.

את רוב זמן הערות שלי אני מעבירה בינות 4 קירות הגן היפה שלי.

מספרת את סיפור בריאת העולם. ילדי הגן שלי מאוהבים בסיפור הבריאה הם שואלים שאלות שרק ילדים יכולים לשאול (מאיפה הגיע האור הראשון אם רק ביום הרביעי אלוהים ברא את השמש הירח והכוכבים?).

מצאתי חילזון שדה ואנחנו מוציאים אותו לטיולים מבוקרים בחצר הגן.

אנחנו נותנים לו לאכול מלפפונים וגמבות, ושרים לו שירים רק כדי שיוציא מחוש (ועוד מחוש) ונוכל להתבונן בו באמצעות זכוכיות מגדלת.

כמה קסם יש בדברים הפשוטים.

"מאמי, למה הוא כזה רטוב?" שואלת אותי ילדונת בעודה ממששת את רגלו של החילזון.

"היא כבר סיפרה לנו שהם היו פעם חיות מים" עונה לה ילד אחר השוכב לצידו על האספלט. "מאמי, הריר שלו זה כמו הנזלת שלנו?" הוא מתעניין.

אני מבטיחה לבדוק ולוקחת אותם איתי לחדר המחשבים, לחפש ביחד חומר על החילזון.

"אני כבר מומחית בחילזונים" אומרת ילדה אחרת "אפילו הלכנו לחפש שיח אחירותם בשבת, והסברתי לאמא  שהם אוהבים שיחים כאלה"

אחד הילדים מניח את ראשו על הברכים שלי, הוא רוצה ליטוף. "את נעימה" הוא אומר לי "יש לך ריח טוב". אני מנשקת את הלחי הרכה שלו ומעבירה אצבעות ארוכות לאורך הגב שלו. "נחש מה אני מציירת לך על הגב"  אני אומרת ומציירת לו עולם שלם. הוא עוצם עיניים ומתמסר לליטוף.

שני ילדים משחקים במסלול עם חישוקים שפיזרתי בבוקר בחולות.

אני עייפה ומאושרת.

הכל פשוט להם.

הכל ברור להם.

אחד הילדים טוען שאני "מצחיקה נורא"  ושהוא יודע ש"כמו אמא, גם כשאני כועסת, אני אוהבת אותם, נכון מאמי?" אני מהנהנת להסכמה.

אחרת אומרת שאני עושה להם בגן "סטנד עף" (כי אני כל הזמן נופלת וזה מצחיק נורא).

מישהי מספרת לי על דברים שקורים אצלה בבית, ואני קצת מוטרדת ומחליטה להתערב קצת יותר. 

לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא לשכת הרווחה ושלדברים כאלה יש נטיה לחזור ולנגוס לי בישבן.

בשבת נסענו להורים שלי ונזכרתי שאסור לי לשמוע חדשות.

בדרך כלל, זה מכניס אותי לדכאון עמוק.

אני אמורה לחיות באוטופיה שלי, זו שגורסת שאמנם העולם שלי מלא ב"חורים שחורים", אבל דברים נוראיים כמו הוצאה להורג של ילדה בת 13 בוצע באתיופיה באיצטדיון ובו 1,000 צופים, בטענה שהיא נואפת, לאחר שנאנסה אונס קבוצתי ע"י שלושה גברים "והוכח" כי "פיתתה אותם", לא מגיע אלי.

במיוחד אם הידיעה הזו נכנסת לדיווח החדשות בשורה האחרונה, ושניה אחר כך מדווח השדר כי מזג האויר יוסיף להיות נאה.

העולם לא נראה לי מקום נאה כל כך אם דברים כאלה ממשיכים לקרות בו גם ב 2008.

נשאלתי למה מחקתי את התמונות.

אולי חשפתי יותר מדי ולא התכוונתי.

אולי פעלתי מתוך פזיזות ואיזו ראוותנות.

אולי כי אני סודקת בעיקביות את מעטה האלמונימיות שלי ובסוף אחשוף יותר מדי ואז אוכל להיפגע.

יש אנשים רעים בחוץ, הזכיר לי מישהו, ואת צריכה להיזהר.

אז אני אזהר. עד שכבר לא תהיה לי סיבה לחשוש, ויהיה לי מצב רוח.

למרות שהיה משעשע לשמוע תגובות על המראה שלי.

מתישהו השבוע, ביקשו ממני תעודת זהות (להוכיח גיל 18) כשביקשתי לקנות סיגריות. היה מאד משעשע.

כנראה שאני באמת נראית אחרת לאחרים - לזרים.

בעיניים שלי אני מרגישה עייפה מדי, זקנה למדי, מכוערת קמעה ומשובשת ברמה.

גם זה יעבור...

אחזור כשיהיה לי מצב רוח.