מאמי יא מאמי ...

לקום ביקיצה טבעית 20 דקות לפני השעון המעורר - כאילו, למה זה טוב?! אלוהים שונאת אותי בבקרים האלה. ברור שגם ככה לא אצליח לחזור ולהרדם. ואם ארדם עוד מעט אצטרך להתעורר שוב. סוג של דילמה קיומית על הבוקר.

לגלות שטעית בסודוקו בשלושת המשבצות האחרונות -  זה נותן לי את התחושה שסתם בזבזתי זמן שירותים יקר. כזה שיכול היה להתרם לטובת תשחץ, או תשבץ ההגיון בעמוד הקודם.

לא לחשוב עד הסוף או "מה אני אמורה לנעול עם זה?" - לקנות זוג מכנסיים מאממים. לדעת עם איזו חולצה מהארון את עומדת ללבוש את זה ואז לגלות ששום זוג נעליים שלך לא מתאים לזה, אוף!  (וברור שהקרקס הצ'רקסי בטוח יציע לך עבודה אם תצאי ככה מהבית).

רגע לפני שאת גומרת לקבל שיחת טלפון - נתקו מכשירים סלולריים וטלפונים רגילים. אף אחד לא ימות כי לא ענית לו תוך כדי הסקס. מגדילים לעשות אלה שמתחילים מהטלפון בבית, עוברים לנייד שלך ואחרי שגם שם את לא עונה להם עוברים לטלפון של בן הזוג. מה זה פה, חיזור קטלני?! בזמן האחרון בשיא האקשן אנו מקבלים שיחות טלפון ובהן הודעת בחירות מוקלטת. עכשיו גם אם תתחננו אני לא אצביע עבורכם, זונות!

לגלות שאת חייבת לעשות גבות ואין לך זמן בשבוע הקרוב - את עומדת מול המראה ורואה את הזוועה גדלה ולך אין דבר לעשות נגד זה (אלא אם את רוצה שמרינה תנדה אותך ולא תסכים לגעת לך בגבות עד שיגדלו שוב) את מרגישה שכולם בוהים לך בגבות, מסתכלים וחושבים "המממ... ממש ראש ממשלת גבון".

ההאפצ'י בעקבות סוכרית מנטה - אני יודעת, אני בין היחידים בעולם שבאמת עושים האפצ'י בכל פעם שהם יאכלו סוכריית מנטה (אפילו טיק-טק), אבל גם אם נדמה לי שהפעם זה לא יקרה ואני חזקה יותר מהכל זה מגיע. לפעמים אפילו 5 דקות אחרי האוונט המרכזי (אכילת הסוכריה) ואז אני יכולה לתת ראסיה לחפצים/אנשים/משקופים, לכן אין לי ברירה אלא לחכות עד להאפצ'י ורק אחר כך לחזור לשגרה. 

לבשל בשביל עצמך - הגעתי למסקנה שלא סתם לרווקים יש מקרר ריק. כשאני נאלצת להכין אוכל בשביל עצמי (האיש בעבודה והילדים בגנים) אני בוהה בו ארוכות, עד שאני נכנעת - סוגרת אותו וחוזרת בחזרה לענייני. אין לי כח לבשל בשביל עצמי, וזה גם מרגיש לי קצת דבילי. המקסימום שאני יכולה להכין ליחיד זה כוס נס, כל השאר זה בישול להמונים.

לעשות קניות בסופר - אני יודעת שהמעשנת פירטה היטב על מה ולמה אנו שונאים ללכת לסופר אבל יש כל כך הרבה דברים נוספים שאני שונאת שם. למשל את העניין שאת פוגשת שם אנשים שלא ראית שנים (מרצון, כן?) ואת צריכה, בשם הנימוס, להפגין בהם עניין. או את אלה שנדחפים לך לעגלה "הוווו... יש בזה צבעי מאכל..."  או אלה שאוכלים רק אורגני ומספרים לך על טעמה הנפלא של שיבולת שועל אורגנית מעורבבת עם דבש אקליפטוסים וחלב טופו חמים בליל ירח מלא אל מול האח. כן, ועוד לא התחלתי לספר על הקופאיות... - יש לי התחושה שפוסט שלם לא יספיק לי.

לשטוף רצפה - אני שונאת לשטוף רצפה. תנו לי לשטוף כלים, לקפל כביסה, לנגב חלונות ענקיים תלויה בין שמיים וארץ כשלמותניי חבלי סנפלינג, או לשטוף תריסים ולדקדק בהם ב"קיו-טיפס", לי לא אכפת. רק אל תבקשו ממני לשטוף רצפה. אני פשוט שונאת את זה. שונאת. משהו בתנועות הגדולות הרחבות מעביר בי צמרמורת, כל הטקס רב השלבים; להרטיב רצפה, לגרוף את המים ואז לעבור שוב עם סמרטוט לח. פשוט... יאק.

לנסות לכתוב משהו במחשב ותוך כדי הילדים דורשים יחס- הו... החיים כמתקן שעשועים. את רק רוצה לסיים את התכנון לשבוע הבא. מה כבר ביקשת?!