מאמי יא מאמי ...

אמא שלי, שתחיה, נהנית מאד מצינתוקים (היא מצלצלת ושבריר שניה לפני שאני עונה היא מנתקת). בדרך כלל, אני לא טורחת אפילו לענות, הרי ברור שאצטרך לחזור אליה... נאמר ואני מחליטה להתקשר אליה מיד, לא משנה מה הסיבה היא מיד תשמיע את מיטב קלישאות הפולניה הממורמרת (והיא רומניה כאילו?!) החל מ"טוב שאת חושבת על אמא שלך באמת!!" ועד ל"בדקתי את כל הטלפונים שהיו לי כדי לוודא שלא חיפשת אותי, בטעות".

כן כן... כשגברת מאם מחליטה להכנס באמאמא שלי היא עושה את זה בלי אזהרה מוקדמת, ורוב הסיכוים הם שיהיו נפגעים.

אני מתחילה להיות מודאגת כשמאם מתחילה בלהקשיב לי ואז מתחילה משפטים ב"אז את שומעת..."

כשאמא מתחילה משפט כזה, רוב הסיכויים הם שהיא עומדת לומר לי משהו שקרוב לודאי לא ימצא חן בעיני.

בין אם מדובר בעובדה שהיא רוצה לעצב לי מחדש את הבית בסגנון "אקלקטי" ("עזבי אותך ממה שיש לך. קחי את חדר השינה של קלי!!!"), באם יש לה רעיונות חדשניים בנוגע למוסר העבודה שלי ("אז מה אם יש לך חום מאד גבוה, אין לך קול ואת משתעלת בנביחות כלביות? אם לא תלכי לעבודה לא תהיה לך משכורת!!תראי את קלי!!!") וייתכן והיא רוצה לשתף אותי בסוד משפחתי אפל נוסף כדי להוכיח אותי, שוב ("כן!!! אז אחותך בהריון! עכשיו שתיהן בהריון!? את ידעת מכל זה!?!?!?אני מוכרחה לספר לקלי!!!").

אכן כן, שיחות "אז את שומעת" מאמא, הן הגרועות מכולן.

אתמול כשהתקשרתי אליה, אחרי שכל השבוע הרגשתי רע מאד ולא שוחחתי עם אף אחד בטלפון, היא ענתה לי במעין שלווה מוזרה.

היא התחילה עם הבעת דאגה כלפי ובין השאר היא הביעה רצון (תמוה) שלא אלך היום לגן, אלא אפנה לרופאה שלי, לברר למה אני כל כך חולה.

"אמא" שאלתי אותה בחצי לחש, חצי צרידות, "הכל בסדר?"

אמא התנשפה קלות לתוך האפרכסת ושתקה.

"מאם?"

"אז את שומעת?" פתחה אמא ואני עברתי לכוננות ספיגה , "אבא לא יבוא בשבת ליום ההולדת של הקטן, הוא טס לגרמניה"

"ומה איתך אמא?"

"אני פה. אין לי רצון לראות ולפגוש שם אף אחד. הוא יטוס עם דוד ליאון לפגוש את דבורה ולסיים את כל הסיפור."

יש לי דודה. כלומר, ביולוגית היא דודה שלי. היא גרה בגרמניה כבר 26 שנים. לא פגשתי אותה מאז סבא שלי, סבא שוּלם, נפטר - זה קרה לפני 24 שנים.

אין לי הרבה זכרונות ממנה.

אני זוכרת את זה שהיא מאד מנומשת וג'ינג'ית.

אני זוכרת את הצעקות שלה.

אני זוכרת את החיוך שלה, חיוך ייקי, עם שיניים צחורות וישרות ושפתיים דקיקות ומתוחות.

הייתי בת 6 כשסבא שולם מת.

דודה שלי חזרה שנה לפני כן מגרמניה עם בעלה הטרי, גבר גרמני, גוי, בן גילו של סבי - ניצול השואה. 

הם התגוררו בביתו של סבא ודאגו לטפל בו ובדיעבד התברר גם דאגו לטפל בצוואה.

כשסבא נפטר התבררה גודל הבעיה.

סבא הוריש מהנכס  1/8 לאבי, 1/8 לדודי ו - 6/8 לדודתי.

בתחילה היה ויכוח גדול, האחים טענו כי דעתו של סבא השתבשה עליו כשהסכים להוריש לה ולבעלה את רוב הנכס ושהיא ניצלה את חולשתו.

אחר כך ניסו לשכנע אותה למכור אותו למישהו מהם.

אחר כך ביקשו את רשותה לתת למישהו להתגורר שם והשכירות תתחלק בינהם.

"לא!!!" היא היתה מתנגדת נמרצות בשיחותיה הבודדות מחו"ל לארץ "אני אחזור לארץ וארצה מקום לגור בו".

כשהאחים באו לבית סבא כדי להוציא ממנו רכוש התברר שהעבודה נעשתה בידי ה"צדקת". הבית היה ריק ואף טיפת רכוש לא היתה בו. את הכל היא נתנה למשמורת לדודו של אבי עם אזהרה חמורה שלא לפתוח את המזוודות, היא תחזור עבורן. לימים התברר שבמזוודות הללו לא היה כלום, מלבד קלטות של עופרה חזה וטושים.

אישה טיפשה.

מאז שסבא נפטר, היא לא הגיעה לבקר בארץ, ולא יצאה מגבולות גרמניה לכיוון ישראל.

ובכל זאת, שש שנים אחרי המריבה הגדולה על הירושה, אבי ואחיו חזרו להיות איתה בקשר.

אמנם קשר קר על גבול הקפוא, אבל קשר.

אני יודעת שנולדה לה ילדה, בת דודתי לפי הספר - הסובלת מפגור עמוק ושיתוק מוחין חמור. היא מאושפזת באחד המוסדות בגרמניה, שכן דודתי ובעלה לא מסוגלים לטפל בה על שלל בעיותיה, כשהם בעצמם מבוגרים. היא בשנות ה 50 המאוחרות שלה והוא כמובן בשנות השמונים - תשעים המוקדמות שלו.

לפני 6 שנים הודיע לה אבי שאני עומדת להתחתן, נרגש הוא הזמין אותה לחתונתי. היא (כמובן) הסכימה להגיע לחתונה, והגיבה בהתלהבות בטלפון.

היא לא הגיעה.

היא לא ענתה לטלפונים שלו.

היא לא צלצלה להתנצל על כך שלא הגיעה לחתונתי.

בדצמבר, חודשיים אחרי החתונה, היא התקשרה.

היא לא הזכירה במשפט את עניין החתונה ואת העובדה שהיא פשוט לא הגיעה. היא קראה לו נרגשת לאפרכסת  "אחי!!! מרי כריסטמס!!!".

אבא שלי ענה לה ב"אנחנו יהודים" וניתק את הטלפון.

וכך חיינו 4 שנים, בלי קשר עימה, לחלוטין.

אני אותה לגמרי מחקתי ומבחינתי היא מתה - עוד אז.

ובינתיים, הנכס מעלה אבק ועובש, ואיש לא גר בו (בית עם גינה ברמת השרון), החובות שצבר, קרוב לוודאי, גבוהים מאד.

לפני כשנתיים היא התקשרה לבשר כי היא גוססת ממחלת הסרטן.אבא החליט ללכת עם אמא ולבקר אותה.

הם חזרו מזועזעים מהתנהגות ברברית (וזו אמא שלי, היא לא מזדעזעת מכלום), אבל בכל זאת התגייסו לעזור לה. אמא חיפשה מומחים בעלי שם שייתכן ויש להם פתרונות למצבה הבריאותי הגרוע. אבי רצה להביאה לארץ.

אני ישר קפצתי על ההזדמנות והזכרתי לאבא, שהגיע הזמן שיגדל עמוד שדרה ויציב בפניה עובדה - או שהיא קונה את חלקו בבית, או שהיא מוכרת לו ולאחיו את חלקה.

אחרי הכל, הבית כבר לא ראוי למגורים, לא בלי שיפוץ רציני, ואין לנו מה להשקיע שם כסף, אם הנכס לא שלנו.

הוא הסכים וכמובן שלא עשה בזה כלום.

והנה, היום, אבא טס לגרמניה. ונראה מה יצא מזה.

כזה איש עדין נפש, לעומת אחות בהמה גסה.

גוססת אעלק. הצחיקה אותי.

היא כמו אלה, "חולה-חולה-חולה - אלמנה", בסוף היא עוד תקבור את כולנו.

אז אמא מודאגת שאבא נוסע לבד לדודתי המרשעה.

אוף. עוד סיבה לדאגה. 

הבטחתי עדכוני תמונות

אז למען המעשנת והאחרים...

וכשאני שואלת בגיחוך "במה כבר וירוסים יכולים להסתבך?!" היא מביטה בי במבט חמור ואומרת "את לא מבינה כמה את חולה וזה מדאיג. חמישה ימי מחלה, בלי שטויות!", היא מצווה ועוטפת אותי בתרופות. 
"טוף דוקטור..." אני מבטיחה ויוצאת הביתה.

אוף, אני שונאת להיות חולה.