מאמי יא מאמי ...

אדם תמים אנוכי.

התחלתי לכתוב באינטרנט בגיל 23,

הגדרתי אז הייתה "לא מבינה ולא מתעניינת יותר מדי באחרים המקיפים אותי"

העולם שלי היה מורכב מהאיש וממני.

והכל היה טעים וורוד ונעים.

אחר כך היתה חתונה, היו כמה שנים של הריונות, לידות ושקט תעשייתי.

וכשחזרתי לכתיבה בפול גז כבר הייתי אחרת.

הייתי כבר אשת איש, אמא, לא ילדונת, ערה לנעשה סביבי (או לפחות חושבת שאני כזו)

קצת יותר גלויה כלפי פנים

מוחצנת, לעיתים יותר מדי, כלפי חוץ.

הקוצים שלי לא שויפו,

הם הגיעו לדרגת המאסטר, הם לא מורגשים עד לרגע בו אני שולפת אותם ממיסתורם והם גורמים למיגור הנגף.

התחלתי לטייל בישרא יותר ויותר,

עם השנים, הרבה 'ניקים' הפכו למוכרים יותר או פחות,

חלק מהוירטואליה הפכה לאמיתית ומוחשית יותר.

המילים הפכו ליותר אישיות

והתגובות ליותר אישיות

אני לא יודעת איך לא עליתי על זה על ההתחלה

איך הורדתי את המגננות ונתתי לעצמי להיסחף בתגובות

מאוחר מדי, בסיורי בבלוגים שונים, גיליתי

שישרא מלא ב'ציידים'

ציידי בנות

נערות

נשים

וגיליתי שלא מתאים לי להיות ניצודה

אני לא פנויה

לא מתאים לי שישחקו לי במוח

במסווה של דאגה מעושה

לחיי, לזוגיות שלי ולנפש שלי

למעשה,

לא מתאים לי שפדופילים למחצה אפילו יגיבו אצלי

הם סוג של טינופת וספאם שאני לא רוצה בבלוג שלי

בקירבה שלי

אני מקיאה אתכם החוצה

חלאות במסווה אנשים

אל מחוץ למערכת שלי.

קיש - קיש - קישתא.

מחווה למכשי

מכשי ואני "ארוחת בוקר ארומה בבקשה"

קופאי בארומה "ואיך את אוהבת את הביצים שלך?"

מכשי "מגולחות"

ועל זה נאמר... את מלכההההה