מאמי יא מאמי ...

כבר למעלה משבוע האיש נמצא במילואים, כמובן זה אומר שבכל פעם אנחנו נפרדים סטייל "אכול ושתה כי מחר נמות", ואז בכל ערב הוא נכנס בעקבות איזו קומבינה מטורפת אחרת שעשה עם איזה קצין מתחלף. 

בהתחלה זה היה נורא נחמד, הקטע הזה של הגעגוע והדאגה והעניינים, אחר כך זה הפך להיות מתיש -

שיחה כל שעתיים "את רוצה שאני אגיע" ואז המחשבות שלי על "אם אפשר, אז למה לא לישון ביחד?" מה גם שהרעיון שלו ישן בתוך משאית עמוסת הטילים/טנקים/נגמש"ים ושאר חומרים נפיצים אחרים ממש לא מלבבת ומרגיעה את המעי הרגיז שלי, אז שיהיה - אני מרשה לו לבוא כדי לישון איתי, כי כמה כבר אנחנו חיים על הצד הפרוע?

במילואים יש לנו יותר פנאי לדבר (כי מהעבודה לא מטרידים אותו - הוא במילואים) וכמובן - מיי פייבוריט - לעשות סקס על אמת (כי לא מטרידים אותי, אני אם חד הורית - האיש שלי במילואים).

אז נכון, הסביבה הקרובה לא מבינה מה משמעותם של המבט הזגוגי והשיער הסתור, ואני רואה את שיחות ה"מאמי מסכנה, לבד עם שני ילדים ובעלה מוביל XYZ" עליהן אני מגיבה בשתיקה ובחיוך סטייל "צטערת גיברת, אני תרמתי כבר בעבודה" אכן - לילות ללא שינה, ומכל הסיבות הנכונות. אעלק משלוח דברי מתיקה לחיילים - אני בעצמי דבר מתיקה. 

כל יומיים מגיע אלינו מייל אחר משרד החינוך או מי משליחיו/ שרפיו/כרוביו שטוען שעלינו לגונן על הילדים כדי שלא יחשפו ליותר מדי ולא ידעו יותר מדי ושחלילה לא נדבר איתם יותר מדי בצורה פרטנית וכולי וכולי בקיצור המילים "הרבה, חשיפה, מדי ופרטני" מעלים בגוה של שרת החינוך, שמקבלת את משכורתה במלואה ובזמן, צמרמורת.

הילדים בגן שלי סיפרו לי מה הם ראו ואני הראתי להם את המיקום של עזה על המפה ומדדנו בעזרת סרט מדידה מה המרחק בינינו (אני :"הוווו מרחק גדול! בואו נתרגל ירידה למקלטים!!!") מתחילת המבצע ועד לפני כמה ימים התארחו בגנים שלי ילדים משדרות ומאשדוד, חלק מהם באו במשך כל הימים בהם הם התארחו אצל בני המשפחה במודיעין. היה מעניין, הילדים משדרות קפצו מתחת לספסלים בכל פעם שהיה צלצול, ילד מאשדוד נכנס לטראומה כשתרגלו ירי על בית הספר ובכלל היה מוזר לראות ילדים כל כך רכים בשנים מספרים מור"קים של אנשים מבוגרים.

ביום שישי האחרון הודיעו לי על ביקור פתע של המפקחת שאמור היה להערך השבוע, כמובן שכל מה שיכול היה להשתבש השתבש, כולל המחשבים (כל השלושה), המדפסת, מכונת הניילון והויזה שלי שנחסמה באופן פתאומי והשתחררה מעצמה (אחרי שהבינו כמה זה מגניב, אשה שמוציאה סכומים עם כל כך הרבה אפסים - זה וואו...) ערב לפני הביקור. באותו היום בדיוק, בעודי משכתבת בפעם המיליארד וחצי את הפעילות הנבחרת - הילד החליט להיות חולה והתחיל לשלשל.

האיש הסתכל עלי במבט ה"יש גבול, לא יתנו לי שחרור מהמילואים בגלל המפקחת שלך", אחותי עשתה לי קולות של "אני בהריון בחודש שביעי אין לי כוחות לנקות אחרי ילד משלשל!" ואמא שלי הודיעה לי שהיא משתחררת מאשפוז אבל בגלל שהאיש שלי במילואים היא לא רצתה להוסיף לי דאגה ולכן לא סיפרה לי כלום.  (כן, ממש נרגעתי מאם!)

בקיצור כולם נורררררררא רצו לעזור ולא יכלו, בסוף אבא נחלץ לעזרה ולקח את הילדים לאמא שהשתחררה מהאשפוז והתחילה לטפל בילדים שלי. (כי הגדולה ביקשה ללכת לסבתא וסבתא לא יודעת לסרב).

אחר כך לקחתי חופשת מחלה של יומיים רק כדי לישון ולשחרר קיטור, בין ניגוב ישבן וחיטוי אסלה בטונות של אקונומיקה.

דבר אחד טוב יצא לי מהמחלה שלו - נהרסו לי המון זוגות מכנסיים ועכשיו אין ברירה אלא לקנות משהו במידה שלי (המידה הגדלה וצומחת עוד ועוד שלי). אני מאמינה שארבעת הקילוגרמים שעלו עלי הם אלו שהמעשנת איבדה. פויה לך! (כל הכבוד אחותי! ריספקט!).

רוצים לדעת הישרדות מהי? את החיים תחת צל הטילים והגבס תוכלו לחוות אצלה.היא זו שעשתה לי השכמת עדכון.