אז עד מתי אהיה בפרטי הזה?
לא יודעת. כמה שצריך. לנצח אם זה יקנה לי שקט.
שקט זה עניין יחסי.
הגן של התות מגעיל אותי והחלטתי למשוך אותה לגנים שלנו. כמובן שזה יקרה בשנה הבאה, אז היא תהיה כבר בכיתה א'. לפחות אזכה לראות אותה ביום הראשון ללימודים.
חשבתי שלא אראה את היום.
בגן שלי יש כמה ילדות שסובלות מהזנחה. כל אחת בתחום אחר, אני כל כך מעורבת בעניינים האלה, לפעמים תופסים אותי אנשים מהצוות ומזכירים לי שאני לא עובדת סוציאלית, שאני לא האמא ושאני מלווה אותן רק שנה אחת. ועדיין קשה לי. קשה לי לדעת שאני עד כדי כך מוגבלת.
שיש אנשים שאני לא מצליחה לחדור אליהם ללב.
קשה לי.
תמיד חשבתי שאני יותר מיוחדת. משהו בגומות או בחיוך ששובה - והנה זה מתפוצץ לי בפרצוף. לא הכל אני יכולה.
עליתי ארבעה קילו.
אני מתעלמת מהמראה בבוקר, מצחצחת שיניים במסדרון, מתלבשת במטבח או בסלון או בפינת המיטה בחדר השינה - איפה שהמראה לא תופסת אותי.
אני לא רוצה לראות את עצמי. גם עלי הגומות שלי לא עובדות כנראה.
האיש - כפרעליו, לא שם לב לשינוי בכלל. מבחינתו אני עדיין מאמי, וקילו או עשרה נוספים ממש לא עושים עליו רושם.
ועדיין קשה לי לראות את עצמי.
מה נהיה ממני? מה יהיה עם העיסוק הסמי -אובססיבי שלי במראה החיצוני שלי?
אני חושבת שגיליתי גם קמט הבעה ליד הגבה הימנית, אבל כאמור... קשה לראות דברים כשלא מסתכלים בראי.
אחרי הדברים המכוערים שאמא שלי אמרה לי לא הצלחתי לחזור ולדבר איתה.
היא באה לדבר אלי
הגיעה אלי הביתה, עם הסירים והברזלית, התחילה לנקות ואז ניגשה וחיבקה אותי.
סליחה היא לא אמרה
גם אני לא אמרתי שאני סולחת
עכשיו אני רק צריכה להמשיך מכאן ולראות לאן זה ידרדר.
דרי יושבת אצלי בסלון ותופחת על בטנה התופחת - זו של החודש השישי. האחות השניה, זו שבחודש התשיעי מתקשרת שאבוא לעשות שעווה. אני מוותרת, יש אצלי אנשים -אולי אחר כך.
דרי מתעניינת " נו? מה היא רוצה?"
"שעווה"
"אויש גם אני צריכה"
"את רוצה לעלות לעשות?"
"לא, לא בא לי עכשיו"
"למה, את במחזור?"
"איזה מחזור אני יכולה להיות עכשיו, יא מפגרת? (הצבעה רבת משמעות על הבטן)"
"סליחה. חוסר אספקת חמצן למוח"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
