מאמי יא מאמי ...

החלטתי ללכת ולהבהיל את ילדי הגן בסטייל שלגיה. חמושה בכרטיס האשראי נחתתי בטויסאראס, ומדדתי את השמלה היחידה שנותרה. היא לא התאימה, אלא אם קו המותניים באמת אמור להתחיל מתחת לשדיים- אז אני אקח את כל המילים הרעות שלי בחזרה... אז השנה אתחפש לנערת הרמון. גם ככה אין לי ממש כוחות.

 כנראה אני ממש מוצלחת אחרת אין הסבר לזה שבכל שבוע מגיעים אנשים מבחוץ לצפות בי מעבירה מפגשים בגן ואז הם יושבים ומשוחחים עימי ארוכות על כמה הם נהנו. האמת,בדיעבד זה נעים. אבל שלושה ביקורים בשבוע בו אני עובדת רק חמישה ימים בבוקר - זה הפך להיות לי קצת מוגזם.

אבא שלי, בקרוב ימלאו לו 60. השאננות פושה בכל מקום. אמא שלי החליטה לקחת את כל המשפחה ביחד לטיול לצפון הארץ, בית מלון לכל הילדים והנכדים. לשישבת.

הבעיה, אחותי הגדולה עתידה ללדת בכל יום.

אמא "אז אני יכולה להזמין את הסופ"ש ההוא?"

טולי "אין לי מושג אמא, אני לא באמת יכולה לדעת מתי אני אמורה ללדת"

אמא "יופי חוֹכֵם! איך אני יכולה לדעת אם להזמין סוף שבוע כשאת לא מפסיקה להתחכם?!"

התקינו לי מטבח ושברו לי חלק ממנו. שלא לדבר על זה שהוא לא באמת מושלם כמו שהובטח לנו, לפני שהוספתי עליו עוד כמה עשרות אלפי שקלים. ואני - אני לא הלקוח הנודניק שיחזור כי חסרה לו איזו מדבקה על הבורג. אני מאלה המחליקים - הלקוח השקט שהולך ולא חוזר אם הוא מתאכזב, אבל אפילו בשבילי זה היה יותר מדי לראות את הנזק שנגרם למטבח שלי. אני רוצה פיצוי. אני רוצה אותו מ - ה - ר.

הרמתי טלפון לאתר הבניה ודיברתי עם האחראי, דיברתי בשקט, דיבור מדוד וראציונלי, הצגתי את הבעיה בצורה הכי ברורה והבהרתי שאני מצפה לתיקון מהיר של הבעיה לפני שאני מתחילה להתרגז באמת... בעיקר, כי רציתי לא להתפרץ עליו. רציתי להשאר אנושית - כזו שאפשר לדבר איתה.

בסיום האיש הסתכל עלי בהשתאות ואמר לי "וואו - נכנסת באמאמא שלו". כנראה שבכל זאת עברתי איזשהו שינוי. אסרטיביות זה יופי.