נולד לי אחיין. קטן, מג'ונג'ן עם גומת חן בלחי.
בשתיים לפנות בוקר העירו אותי להודיע ולשמח, ומאוחר יותר התקשרתי לדבר ולשאול איך היה ואיך הוא נראה.
בשעה עשר בבוקר נודע לי שהדוד של האיש נפטר. ראיתי אותו לפני שבועיים, איש מת הולך בין החיים - וכולם נפרדו ממנו, גם אם לא במילים, הצטלמו עם מה שנשאר ממנו, חיבקו אותו ובכו המון והיום העיניים של כולם היו יבשות ורק אני בכיתי.
ובדרך לבית החולים, לראות את הקטנטן שנולד, דיברתי עם חמי, כדי לנחם, וכמובן שדמעתי כי אני גוש של דמעות שרק מחכה להתפרק והוא אמר שכבר מזמן נפרד ממנו, כי הוא סבל ואי אפשר היה לעשות למענו דבר.
ונשארתי רק אני עם המחשבות על איך נשמה אחת הלכה והשניה באה ושתיהן איכשהו קשורות אלי.
מפחיד אותי לחשוב כמה הדוד והאיש שלי דומים. לשניהם אותו השם, ואותו המראה.
הרומניה שמעה אותי והחלה להקיש ולירוק (או לרקק?) בכל מקום, כאילו שזה עוזר.
נסעתי עם דרי לבקר את טלטולה בבית החולים, לפנינו הרכב עם האיש והרומניה, ודרי כועסת על אמא ועל איך היא אחזה בידה של התות והכריחה אותה להכנס לרכב. ואני לא מתחברת לכעס הזה, ואז היא מתבוננת על אמא ואומרת שהיא נתלית על הידית מעל לחלון כמו עץ ריח, וצוחקת לעצמה עד שדמעות קטנות נקוות בצידי העיניים שלה, ואז זולגות להן משוחררות משרטטות שבילי מלח בצידי הלחיים.
אני חושבת שכשאנחנו הריוניות אנחנו כועסות עליה יותר.
אני חושבת שהיא כעסה כי נזכרה בדרך בה אמא אחזה בה כשהיתה ילדה וסרבה לשבת בכסא רופא השיניים.
בן 12 שעות. אני פלא קטן.
אני יושבת בכורסא בבית החולים, בידיים שלי הגוזל הקטן, בן 12 שעות, הריח שלו - הגודל שלו, כמו גור קטנטן, הוא מצליח להזיז לי משהו בבטן. ואני מסניפה אותו עמוק ועוטפת אותו כמו מים, מצמידה אותו לצווארי, והוא פותח את פיו ומצמיד שפתי גוזל שבקע ללחיי ומשמיע אנחה קטנטנה, כמו גורון.
הייתי רוצה עוד תינוק.
עשה לי תינוק.
או תינוקת.
קטנטנים, גורונים.
בבקשה.
ואז, אני יוצאת מבית החולים, נכנסת לרכב ושומעת צרות בענייני הבית, על המטבח שהארון בו נשבר ועל הקירות העקומים והתריס החשמלי בלי חוטי החשמל, ואני חושבת 'איזה יופי שיש לנו בית', והאיש חושב 'כמה צרות ואין לזה סוף!'. ובסוף ברור לנו שלא ניכנס עם כל מה שתכננו, כי אין די כסף להכל - אז איך אביא עוד גורון, או גורונת? אני לא יכולה להרשות אותו לעצמי.
כנראה שבפעם אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
