מאמי יא מאמי ...

יצאנו בלילה בין חמישי ושישי - המכשי ואני, היה מצחיק המקום היה של זקנים וזקנות, ובכל זאת הרשינו לעצמנו להשתולל קצת מעבר לרגיל - דייט של בלונדיניות או משו כזה. אחרי שתי בירות, שני שוטים של בד אפל וכמה שנאפסים בטעמים המקום כבר לא היה נראה כל כך גרוע ודידינו לנו הביתה, רק כדי להתעורר לעבודה ביום שישי.

יום שישי עבר לו יחסית מהר, הילדים בעיקר דיברו חלש ואני בעיקר חלמתי על המיטה, ובכל זאת לא הצלחתי להרדם מוקדם מספיק ורק בסביבות ארבע לפנות בוקר דידיתי למיטה.

היו לי כאבים בעין שמאל - כוסאומו.

בשבת העיר אותי הקטנצ'יק באומרו "אמא? מה קרה לך לפנים???"

מישוש קטן הבהיר לי שבמקום בו עמדה עין שמאל עומד לו משהו אחר לגמרי. לא הצלחתי לפקוח עיניים אבל זה הרגיש אפילו גרוע יותר.

"קום!" ציוויתי על האיש בעודי מנסה לקלוע את הרגל לתוך החור המתאים במכנסיים בלי הצלחה "קח אותי לרופא עכשיו"

"עכשיו?!" האיש מלמל איזו קללה קלושה בעודו מחזק את הכירבול בשמיכה

"עכשיו!" אמרתי וניערתי אותו  כלפי מטה.

האיש הביט בי ופלט "שיואו" מבוהל. אחר כך התרומם ומיהר להסיע אותי לרופא.

"אבל ממה זה קרה לך???" הוא שאל אותי כל הדרך.

"כאילו, מרוח הקודש? מאיפה לי!?!?"

ב"טרם" עמד לו מנומנם הרופא פאוזי ואני נכנסתי כרוח הסערה.

"שלום!" אמרתי והסרתי את משקפי השמש. "אני צריכה רופא"

"זו דלקת בלחמית" אבחן פאוזי - "את רגישה לימשהו?"

"אני רגישה לארנבונים, למים ולשמפו 10 של קרליין, הוא... הוא ממש עושה לי פריחות"

"התכוונתי ליתרופות"

"אני בקושי לוקחת תרופות, אני לא רגישה לאקמול - עדיין"

"תקשיבי, אני רושם לך עכשיו אנטיביוטיקה וטיפות לשבוע ותשטיפי את העין - ככה (הוא מדגים לי בתנועות מעגליות) בידוש, ועליה תמרחי סבון ככה (הדגמה נוספת.) ותעשי גם ככה, ותקפידי לשטוף ידיים (ללא הדגמה) ולהחליף מצעים (גם ללא הדגמה). זה מיאוד מידבק."

"אוקיי דוק. איפה אני יכולה לקנות את התרופות?"

"עוד שעה שעתיים יפתחו הפארמים. את יכולה עוד ליחכות"

"טוב. אני איחכה.  בבית".

בבית האיש דיבר על הבריכה והכין את התיק לנסיעה לקראתה. לתת לי גימלים או יום חופשי בכלל לא היה בא בחשבון. מיהרנו ורכשנו את התרופות טיפטפתי את הטיפות ונסענו לבריכה. אני שכבתי לי בצל והוא התרוצץ עם ההורים שלי, אחותי והילדים  והמכשי וחמותה סביב הילדים של כולם.

בערב העין כאבה לי אפילו יותר, האיש התלונן שהוא יוצא למילואים (שוב) ושכל פעם שהוא יוצא למילואים משהו נורא קורה.

אני התלוננתי שאני כבר לא רואה כי כל הקטע הזה של להסתכל רק בעין אחת על העולם, זה די זין.

אמא שלי התלוננה שהיא צריכה לבוא ולעזור לי, וכל האיומים שלי על להודיע לעולם שאני יתומה, כי ככה היא מתנהגת (שעזרו בדיעבד) לא מנעו ממנה להוציא לי את הנשמה - היא הגיעה , אבל התנהגה לא הכי יפה - היא התלוננה שאני עיפה, שכואב לי ואני מעזה לומר שכואב לי.

ביום ראשון העין שלי איבדה לגמרי את הצורה. אפילו לא הצלחתי לעשות "כאילו מצמוץ" - פניתי למרפאה וביררתי מה צריך לעשות כדי לפקוח לי את העין - או כדי להוציא אותה עם כפית. הודיעו לי שצריך לתזז אותי ברחבי העיר מודיעין ובסוף אולי אראה רופא בערב. בינתיים אמא צעקה עלי שאני מתחמקת מביצוע עבודה קשה, אז ישבתי וקיפלתי כביסה כדי לתרום את חובי לחברה. אחר כך התפניתי לפנות לרופא משפחה שנבהל ממראה העין והודיע לי שהוא אף פעם לא ראה כזו דלקת חריפה והוא ממליץ שאראה רופא עיניים בהקדם - כלומר בערב .

אז יצאתי לרופא עיניים בערב, חיכיתי בתור - או אולי עקפו אותי משמאל - בכל אופן לא ראיתי אז זה לא באמת נחשב.

רופא העיניים הביט בי ושאל לשם מה באתי, הודעתי לו שאני לא יוצאת עד שהוא לא מברר מה לא בסדר בעין שלי, אחרי שתי טיפות הרדמה לעין הוא הודיע לי רשמית שהעין שלי נחתכה מבפנים, שיש לי פצע פתוח - עליו התפתחה דלקת עיניים ועליה ניתן להוסיף את התגובה האלרגית שפיתחתי לתרופה.

"תקשיבי, את ... יש לך כח סבל ... זה כמו ללכת עם ניתוח לא גמור מיום שבת - כל הכבוד..." הוא אמר בעודו מוזג לעיניים שלי קוקטייל של משחות ומדביק לי אותן ."תקשיבי, את צריכה להשאר חבושה כל הזמן, עד מחר - נראה אם החתך המכוער הזה... איך עשית את זה? אני לא זוכר שנתקלתי בכזה דבר."

אני מיוחדג'ת אני...

בקיצור - נחכה ונראה, ואולי אתאשפז היום, ויטפלו בעין.

האיש במילואים.

אמא נשלחה הביתה אחרי שהעזה לומר לי אתמול שאני מפונקת.

ולהיות חצי עיוורת זה מסריח - יענו סאקס.

מה יהא עלי, מה??? אם למישהו יש סיפורי עידוד - עכשיו זה הזמן - לפני שגם עין ימין נסגרת מעצמה ואז אצטרך שיקריאו לי לפני השינה...