מאמי יא מאמי ...

היא הגבירה את המוסיקה ברדיו - בנסיעה כל הדרך חזרה הביתה, היה שקט מעיק שישב עליה ונתן לה לשמוע את עצמה מתחרפנת לו בטלפון עשר דקות קודם לכן, אז היא הגבירה את המוסיקה כדי שלא תעלה לה בחילה שוב.

"לפעמים", היא אמרה לי "אני שוכחת שהוא לא חייב לי כלום. שבעצם אין בינינו שום דבר" והנהנתי אליה בהסכמה, כי מה כבר אני יודעת על חברות שכזו או חברות בכלל.

"אבל הוא מעך לי את הלב, הוא העדיף אותה ולא אותי, ואני הבנתי אותו עוד לפני כן, ידעתי שאני עומדת לפני התרסקות מול רכבת" היא אמרה לי בקטנוניות והביטה בי בעיניים אדומות "אני רגילה להפסיד לאחרים, גם לאחרות. לרגע חשבתי שזה אחרת... שאין לי תחרות בכלל. שזה לא אותו הדבר. מתברר ששוב טעיתי. "

הבכי התגבר ונעשה מעיק.

"על מה את בוכה בכלל?"

"אנשים לא נותנים לי סיכוי, כי אני לא נותנת להם סיכוי. אין בי חלונות או פתחים. או שהכל חומה בצורה או שהכל פתוח ורואים את החרבה.או שאין סודות או שהכל סוד גדול. אך אפשר לספר סוד לאחת שכמותי - כזו שערוותה פתוחה בפני העולם כולו?, אני? הסודות שלי בחוץ, בגלוי. אני פשוטה מדי; בלי חידוני התנ"ך, שואלים ומקבלים תשובה חד משמעית - נעימה או לא. אני מוזרה מדי. " 

"אז עכשיו זה עניין של הערך שלך בעיני אחרים? אני לא מבינה על מה את בוכה, על זה שהוא לא סיפר לך או על זה שהוא סיפר לאחרת?"

"אני? אני בוכה על עצמי.אני לא עומדת בציפיות שלי מעצמי. חשבתי שאני לא קנאית - טעיתי, הנחתי שאם לא אלחץ הוא יספר לי הכל בקצב שלו - טעיתי. אני כולי, גיבוב של טעויות. והכי גרועה היתה התגובה שלי לשמחה שלו, לניקיון שלו."

"מה רצית? הוא ניקה ושאל אותך מה דעתך"

"אנשים לא רוצים לקבל ממני מה שאני נותנת. הם רוצים לקבל את מה שהם חושבים שיקבלו. לא מה שיוצא. בשורה התחתונה, אנשים לא רוצים לקבל ממני את החרא שלי, אני ליטל מיס פרפקט. לדעתי הוא ציפה לקריאות צהלה פושרות, הוא לא ציפה להתקף פסיכוטי".

"מה שיוצא אני מרוצה?"

"לא ציפיתי לשרוט אותו ככה. לא חשבתי אי פעם שזה מה שיצא לי מהפה. זה היה נורא, אבל הרגשתי פצועה ולא יכולתי לעשות עם זה כלום. זה עטף אותי ולחץ עלי בצורה כזו שלא היתה ברירה אלא להקיא את זה מתוכי. ועכשיו חוץ מלבקש ממנו אלף פעמים סליחה, אין לי עוד מה לעשות.  אני חושבת שזו הסיבה שחושבים שאני לא חברה מספיק טובה.כי אני פשוט לא."

אני מניחה שלא.