מאמי יא מאמי ...

החדרים נאים בעיני, גם השכנים, כבר יש גינה ותם עניין הארגזים (אם אני לא מחשיבה את הבלאגן במחסן התחתון) ועדיין אני לא מרגישה בבית.

אני מטיילת בלילה, עוברת במסדרון ומציצה על הילדים הישנים, שומעת נשימות קצובות.

האיש כבר ישן ואני עומדת מתחת לזרם המים החמימים (אין פה מים רותחים - איזו בעסה?!) ומתקלחת בפעם ה 300.

ביציאה מהמקלחת ממתין לי שטיח ניגוב לרגליים הרטובות - כתוב עליו SWEET HOME ואני בולעת רוק מריר.

ביציאה לחצר האחורית יש דֶק מעץ, בריח של עץ חדש, ומעליו ערסל חדש עמוק ,אדום ועוטף. אני מתכרבלת בתוכו, שלוש לפנות בוקר ואני לא מצליחה להרדם. המזגן של השכן מלמעלה מזכיר לי שהוא עובד, ואני מנסה להציץ דרך הפרגולה ולתפוס כמה כוכבים תוך שאני מתעלמת מהחלונות של השכנים הפונים לכיוון הגינה שלי.

בשעה הזו, כולם ישנים ולא אכפת להם מהשכנה המתנדנדת לה כי היא לא מצליח להרדם.

הסיגריה צורבת את קצות האצבעות, והנידנוד שלי בערסל כבר סחרר אותי. אני מתיישבת ולאט מתרוממת, נכנסת בזיג זג לחדר.

מאוורר תקרה מסתובב חרישית והשרשרת שלו מרעישה בקצב קבוע, האיש ישן בתנוחה עוברית לכיווני, אני סוגרת חלון ומתפשטת, מנסה להכנס בין כפותיו של האיש מבלי להעיר אותו, השיער הארוך מדי שלי אסוף ברישול בגומיה של התות, וגם כך הוא מדגדג לי בקצה הגב.

האיש לוקח נשימה עמוקה ומצמיד את החזה שלו לגב שלי, הידיים שלו לוטפות שדיים ובטן והאצבעות שלו מפושקות קמעה . כאילו והוא עומד לבלוע אותי בחיבוק שלו - כאילו ואם לא יתפוס אותי עכשיו, אעוף דרך הסדק בתריס ואעלם. אפוף שינה הוא מנשק את הגב שלי. 

וחם לי נורא. ואני פשוט לא נרדמת.

אני יושבת בסלון וצופה בערוץ הריאליטי, הו דה הורור.

ולמרות גיבוב השטויות שם והעייפות הכרונית אני לא מצליחה לישון טוב, ואז אני מבינה למה...זה הבית הזה, ההפוך, שפונה למזרח ולא למערב.

שהכל בו גדול וחדש ויפה ומעוצב עד זרא.

הוא זר לי, הבית הזה, וקשה לי לחיות בכל היופי הזה, הוא נראה כמו מקטלוג, לא כמו בית שגרים בו.

ולהאמין שאני עשיתי אותו, אני הרי הרסנית מטבעי. זה מוזר.

מתי מרגישים שהבית שלנו הוא הבית שלנו? אני כבר לא זוכרת.

כרגע אני עוד מחכה.