לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מאמי יא מאמי ...


הכלב שאני הכי אוהבת זה חתול. החברה הכי טובה שלי זה אתה. (הכי. נורית זרחי)

Avatarכינוי: 

בת: 46

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2009

כותרות ראשיות ואחרות


אף פעם לא אהבתי אותו. גם לא כשהוא היה מלך הרייטינג. תמיד הוא היה נראה לי זחוח, מלא בעצמו ומרוצה מדי מהגועל שהוא דואג להפיץ סביבו.

האם אני מצטערת על כך שהוא מת?

הוא לא היה חסר לי בטלוויזיה כשהופיע בה וגם כשלא, הוא לא יהיה חסר בה גם היום, כיוצר או כבדרן.

הילדים שלו  הם היחידים שאני מצטערת בשבילם. זה נורא לאבד אב. במיוחד בצורה האנוכית בה הוא בחר לסיים אותם.

 

ההתעסקות בו כעת מפריעה לי, זה מופרז יחסית למה שמסתובב בכותרת המשנית היום. הגבר שרצח וביתר את חברתו לחיים ואת בתהּ בשל חוב כספי - זה נראה לי כמו כותרת ראשית ראויה יותר.

 

מוטב היה לו היינו מאפשרים לו למות בכותרת קטנה כמו שאר ההתאבדויות בעיתון. לא מגיע לו יותר.

 


אני שונאת את התוספות החדשות לעבודה שלי, הן מרגישות לי מיותרות ומטומטמות.

אחרי התבוננות מעמיקה ב"אופק חדש" -  בו אמורים לשלם לי יותר וכל העבודה שעשיתי בבית אמורה להיות מתוגמלת, הוא התגלה בעצם כפיקציה מעמיסה. לא רק שהאריכו לי את שעות העבודה בבית הספר, האריכו לי את השעות בבית. עכשיו אהיה עסוקה בזה מהרגע בו אני קמה ועד שאלך לישון ויתגמלו אותי בעוד כ 1,000 ש"ח. אם מישהו חושב שזה שווה את זה, שיקום.

לא רק שהוסיפו לי שעות על גבי שעות של מיפויים ותוכניות לימוד משניות לתלמידים שאינם שלי בלמידה הפרטנית, אני עדיין לא רואה כיצד זה מוסיף לילדים וכיצד זה יוסיף למורים. כרגע, זה רק מצטלם נהדר.

התוכנית הזו לא מועילה לאף אחד, היא ריקה ונצלנית.

אני מקווה לחזור בהקדם להיות גננת ולעבור לגנים העצמאיים - שם אהיה מחוץ לתוכנית.

 


 עדיין אין לי מה ללבוש, הנעלים שקניתי אתמול לוחצות עלי נורא ואין מצב שאוכל להחליף אותן.

החולצה היפה שלי כבר נקרעה באיזור הרוכסן.

השדיים ממאנים להתאים עצמם למצופה מהם על אף החזיה.

אני בעצם סוג של קציצה - קציץ בשר שכמוני.

מתבוננת בעצמי, בראי, לא מרוצה.

הזיקנה נופלת עלי, ואני עוד לא מוכנה.

 

התמונות שקיבלתי אתמול היו סוג של מראה לא מחמיאה כלל.

והיום התבוננתי על המשקל והוא התבונן עלי ונשברתי.

לא עליתי להישקל כי אני מפחדת מהתוצאה. האם אהיה מעל 65 או מתחת? האם אאלץ להתחיל להתעמל? ואם כן, מתי?

אחת האמהות שהכרתי בגינה אמרה שרזיתי הרבה, אבל בלי ספורט, ורואים את זה על הפנים שלי.

היא אמרה שחבל שארד ככה. שכדאי שאתחיל להתעמל.

אני חושבת שהיא קצת מקנאה כי הגבות שלה נראות כמו מסרגות של כיפה והן לא יפות כמו שלי, אבל אולי היא צודקת. בינתיים אקח את הילדים לגינה אחרת.

אני צריכה לנוח. ואין לי כח לאנשים טיפשים.

גם לא לעצמי.

 

 

 

נכתב על ידי , 20/8/2009 16:22   בקטגוריות זו אני, מאמי בגננות, סיפורי מאמי, בית ספר  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmami אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על mami ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)