מאמי יא מאמי ...

קריאת "הומייה!" ומוסיקה אקזוטית בבקשה.

אחרי שעתיים שינה בקצה המיטה, אוחזת רק בקושי בפוך ומנסה להתמודד עם אצבעות רגליו של הילד התחובות בתוך הנחיר הימני שלי התעוררתי לצלילי השעון המעורר מתוך הנייד. הכלבה מיללת מעבר לזגוגית החלון הסגורה.( כן, היא ישנה בחוץ,עוכרת ישראל. מי יתן ותודח בימינו במהרה). הניסיונות שלי לחזור ולגנוב עוד 3 דקות שינה עלו בתוהו.

בראשי שמעתי את קולו של האיש (בתפקיד גיאזוארץ) מתאר את המשימה הראשונה להישרדות על פני האי, עלי להביא את הילדים עד השעה 08:00 לגן ולבית הספר, כאשר הם לבושים, לאחר ארוחת בוקר, מסורקים, ממורקים ומצוחצחים באופן עקרוני.

בזריזות של חמוס ניערתי את הילדה מהמיטה, ופניתי להכין לילדים ארוחת בוקר. עכשיו אני שומעת את כל המלעיזות, "למה לא הכנת להם בערב?" והתשובה: כי זה לא טעים.  בקיצור, אני ממשיכה בצווחות ה"פוצ'קו קום!!!" "בוקר טואוווב"  תוך הכנת הכריכים וחיתוך התפוח היישר לקופסאות האוכל שלהם. התות מגיעה אלי ואני מתלבשת ומסרקת אותה במקביל.

אחר כך אני מתפנה להרים את הפצפוץ מהמיטה שלי (הוא עוד ישן בשפגאט, החצוף!) אני מעמידה אותו על רגליו ומרטיבה לו את הפנים. ניסיונות המרד מדוכאים בהקדם ואני מעודדת אותו "היום יש לך חוג קפוארה אחרי הגן, בוא נגיע לשם מהר!" הילד ממהר להתלבש ואני משלימה את ההופעה שלי בקליפס בשיער. כן, בימים החופשיים, אף אחד לא יראה אותי יוצאת מהאוטו. חוץ מהשומר בגן של הפצפוץ.

בשעה שבע וחצי אני מצעידה את הילדים במהירות לרכב.

המכשול השלישי הוא העובדה שדלת אחת ברכב לא נפתחת (בינינו, למי יש זמן לתקן את זה!?) אז הילדים נכנסים לרכב בטור עורפי. נו טוב, יש לי רק שניים, מה אני מתלוננת? הם מתיישבים ובשבע שלושים ושתיים דקות אנחנו יוצאים מהחניה כדי להתקע אחרי 3 למדים ברציפות.

אנשים לא מבינים שבשבע וחצי בבוקר כל ההורים של מודיעין מורידים את ילדיהם בגנים? מה אתם עושים לי טסט בשעה הזו של הבוקר?

אחרי 5 צפירות, ניסיונות עקיפה מימין ומשמאל  וחיתוך זריז של הנתיב אני מצליחה להשתחל לנתיב המתאים לי, רק כדי להתקע אחרי רכב שחנה בנתיב נסיעה.

יו מאסט בי קידינג מי!! שוב אני משתלבת, מנסה להגיע לנתיב הימני, הפתוח (הרגל ישראלי ידוע - "לעמוד בשמאלי ויהי מה"  עוזר מאד בשעות העומס) ואז אני מתקדמת ושועטת לעבר בית הספר.

הילדה משתחלת מחוץ לרכב, מתנשקת ונעלמת. חצי נקודה למאמי. יאיי!

בדרך לגן של הילד יש עוד 4 צמתים ובהן גני ילדים. אני חונה בימין ומקבלת צפירת נזיפה מהנהג שרצה לחנות נגד כיוון התנועה - כוסאומו, כי אני חכמה וצדיקה יותר.

הילד שורך רגליים בדרך לגן. בכניסה הוא אוחז ברגלי ומאט אותי.

"הווו אני משיגה אותך!!!" אני גורסת בטון מתגרה. הילד מרפה מהרגל ומתחיל לרוץ לכיוון הגן, "אני מנסייח!" הוא טוען (אני מנצח), ונבלע בתוך הגן. אני מניחה את האוכל שלו במקום ופונה ללכת. הגננת מנסה לעכב אותי שוב, רבאק, קאנט יו סי שיש לי קליפס בשיער וומן?! אני ביום חופשי. תני לילד להרביץ למי שמתחשק לו, נכין קרן לנפגעים. זכיתי בחסינות ויש לי עוד שלושה ימים על האי.

אני ממהרת לשוב לבית ולנסות להשלים שעות שינה.

גיח.

רשימת מטלות מונחת על השולחן. אני והTDLים שלי.

אני פונה לשורה הראשונה, חושבת מה עבר לי בראש כשכתבתי אותה  ואז מוחקת אותה.

גם שורות שתיים ושלוש נראות לי מיותרות.

הררי הכביסה קוראים לי ואני מכינה את ערימות הכביסה לפי צבעים על כל חדר האמבטיה של הילדים. זה נראה כמו חומר לשבע מכונות כביסה. עשו לי טובה, בגדים נקיים זה אובר רייטד. המורה המקבילה מתקשרת אלי אס או אס ואני נפרדת בשמחה מהכביסה ומגיעה לבית הספר לעשות הכנות אחרונות לקראת מסיבה הולכת וקרבה. אחרי שעתיים סיימתי להכין תפקידים לילדים, להרים תפאורה ולהכין נפנפים לידיים. כי עוד לא נס ליחם.

אני פונה ללכת ונזכרת שאני עובדת עוד 4 שעות (מנוחה איז פור דה וויק ואלה שעובדים בהיי טק) אז אני חוזרת לאמבט שנראה כמו כתם צבעוני ענק ומתחילה בהפעלת מכונות כביסה.

הכלבה בוהה בי דרך החלון, ומנסה בעדינות לגרד את הזגוגית. אני חושפת כלפיה שיניים - מבחינתי היא המודחת הבאה. אני לא בנויה לבעלי חיים שטרם חונכו.

כדי למלא את מקום ראיונות ה"איך חשתי בדיוק כשקשרו אותי לטל אנגלנדר" אני מרימה טלפון לאיש ומדווחת לו על הדרך בה בוצעו משימות הבוקר, הוא שמח ומוסר לי עוד כמה משימות עד שאלך לעבודה.

זחוחה כהדס אני פונה לביצוע המשימות החדשות - הידד יש לי יום חופשי עוד שעתיים שלוש, אני רושמת אותן ומהנהנת לעצמי. כן, אין לי חיים. עכשיו לטפל במטבח הארור.

 אחרי כמה פעמים בהם שוחחתי עם המשיבון, יצאתי לעבודה. נכשלתי במשימה.

אך לא יצאתי מובסת. לא. לפני שיצאתי הבטתי במראה ואמרתי לעצמי "את מאמי, את השורדת האחרונה".

קריאת "הומייה" וסגירה.

.