מאמי יא מאמי ...

דוחסים בי אנטיביוטיקה. איזו דלקת עלומה גורמת לי להיות חולה כל הזמן, עד שזה הפך למצב הרגיל ורגעי הבריאות המלאה כבר נשתכחו מזכרוני.

בימים אלה אני נעה בין "את נראית קצת חיוורת" ל "היום את נראית פחות גרוע" באמת תודה. כוסאמק.

האיש ואני צללנו שוב למעמקי האח הגדול. הבהייה במסך, הופכת לבלתי נסבלת כשהקציצה ההיא , תערובת בין נגואה בסיוני לשְרֶק מרצדת עליה. "אם הייתי אני שם בבית , היא היתה כבר מתה. על כל הדרמה שלה".

האיש שלי צוחק, אצבעות הרגליים שלו קרות כקרח כשהוא מצמיד אותם לפנים הירכיים שלי תוך כרבול ארוך בשמיכה, "אני חושב שהיו לוקחים אותך לאח הגדול. אפילו המכשי אמרה שיש לך בור גדול מאד". אני מחייכת, "אני כבר רואה איך היית מתעלף עלי. מסתכל על המסך בכל רגע נתון, בוחן את האינטראקציה שלי עם כל אחד מהדיירים. אומר לעצמך 'בבית היא לא עושה ככה' ומקנא בהם, על זה שאני מחייכת או אומרת להם שלום. " הוא מגחך לעצמו והגב שלי מרגיש אותו צוחק.

כפות הידיים שלו מלטפות לי את הבטן מתחת לחולצה.

"אני חושבת שכדאי שאתה תכנס לאח הגדול, גם ככה אתה לא עושה בבית כלום כשהתוכנית משודרת", אני אומרת לו והוא נוגס לי בעורף.

ברקע גואל ומעיין משוחחים בינהם. עולה בי תחושה עזה של בחילה ואני קמה לסגור את הטלויזיה.

אולי אני אלך, בעונה הבאה של האח הגדול.

כמה סודות כבר יש לי להסתיר? הרי פה נחשפתי ברמות סטריפטיז- על , רמות שלא היו משדרים בטלויזיה.

בעצם...לא באמת נראה לי.

בחסות האלמונימיות הכל יותר נוח.

גם סטריפטיז.