מאמי יא מאמי ...

נפתח בצפירת הרגעה, האיש נרגע - תודה לאל, ועכשיו אנחנו (שוב) בסדר.

ולעניינינו:

העבודה דורסת אותי.

לגמרי אבל.

אני לגמרי מבינה למה קוראים לזה אופק חדש, בחיי.פשוט משום שאנחנו לא יכולות להציץ אל עבר האופק מרוב עבודה.

וזה מגוחך, מגוחך לגמרי שאני מסיימת לעבוד בארבע וחצי, מגיעה הביתה בחמש ועובדת ברציפות לפעמים גם עד עשר או אחת עשרה בלילה (עם הפסקה של שעה למקלחות פלוס אוכל לילדים ולי). מגוחך.

ועל זה משלמים לי 5,300?! גיחי. יש לי כפל תואר, אני עובדת חמישה ימים בשבוע - (שישה אם מכניסים את הצהרון - אבל זה כבר נושא לפוסט אחר) ויש לי ותק של חמש שנים.איפה עוד במגזר הציבורי מקבלים כזה שכר?!

והשבוע הגדילו לעשות ונתנו לי את גמול הריכוז על מעבדת המחשבים של בית הספר 178.5 ש"ח לחודש. כן - כן. כמה שווה לסבול כאבי ראש ותלונות מפה עד לאופק החדש על המחשבים שגילם בערך כגילי תמורת הסכום הע-נ-ק-י הזה?! נוט.

ועכשיו התעודות, ואחר כך התלונות ובין לבין ההורים שבטוחים שאני המורה הפרטית של הילד - נתת יותר מדי שעורים, את לא נותנת שיעורים, אמרת ככה, נשמת ככה, תמלאי לי שאלון כזה או כזה או כזה ובבקשה תלכי לועדות ותעשי כך וכך וכך ... איכסה.

אם הייתי יכולה, לא הייתי הולכת יותר לעבודה.

אין בה גמול מתאים, אין יחס נורמאלי.

אתמול איזו אמא שלחה לי בחזרה מבחן שבדקתי בו היא שאלה אותי למה הורדתי לילדה שלה נקודות אם היא ענתה תשובה נכונה - כשהתשובה לא נכונה! , מה אני עכשיו? המורה של האמא גם!? כוסאומו.

עזבו אותי משעורי תורה, חשבון ועברית.

תנו כרית ושמיכה ותעירו אותי באביב, לקראת חופשת פסח - אוקיי?

אה, וד"ש לגדעון סער. לא סתם אני במחנה של אלירז.