נועה יושבת מולי. יש לה תמונות של "לפני" ו"אחרי" מוצמדות ללוח השעם במשרד, אני ממאנת להתרשם.
היא שולפת עט ועוברת על סדר היום שלי מהנהנת לעצמה.
"אני רוצה שתספרי לי איך היום שלך נפתח". היא אומרת בעודה רושמת עוד משהו בפנקס הצהוב הגדול שלה,
אני מתחילה לספר ועיניה נפערות לכיווני לאט לאט. מבט של תדהמה ממלא את עיניה בעודי מתארת לה איך הגעתי למשקל של כמאה קילו ואיך הגעתי למשקל שלי היום.
"אהמ... תביני... זה מאד מדאיג מה שאת מספרת"
"אני לא נמנעת מאוכל, אני פשוט לא רעבה..."
"זה... מדאיג."
" אני לא רעבה, זה הכל, באמת אני לא חולה!"
"אבל הגוף שלך מורעב. את מבינה את זה? הוא נאחז בכל קלוריה שאת מכניסה לגוף"
"בגלל זה אני כל כך שמנה?"
שתיקה והתנשפות "את לא שמנה מאמי"
"את לא רואה אותי באמת כמו שאני"
"אני רואה אותך בשקילה כל שבוע. את לא שמנה. את פשוט לא בריאה"
"אני?! אני בריאה מאד!"
"את מוכרחה להבין, זה לא נורמאלי להמנע מאכילה. כמה זמן את עושה את זה? חודש? חודשיים?"
"אהמ..שנתיים אולי קצת יותר."
נועה רושמת בעט הסגול שלה סדר יום חדש עבורי, היא מסבירה כל משבצת באריכות ומלטפת ברכות את כף ידי השמאלית תוך כדי.
היא מבקשת שארשום עבורה כל דבר שנכנס לבטן ומתי ואני מבטיחה שאתחיל לאכול.
אני חוזרת הביתה ופותחת את המקרר - יש בו המון אוכל ולא מתחשק לי כלום.
אני פורסת תפוח ויוצאת החוצה לסיגריה באויר הצח.
התפוח מגעיל ואני זורקת אותו.
היא סתם מגזימה, אני אומרת לעצמי תוך כדי הרהור עמוק האם לרשום את התפוח כולו או רק פלח ממנו ביומן האכילה, היא סתם מגזימה - אני אומרת, ורושמת ביומן "רביעי בעשר - תפוח".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
