מאמי יא מאמי ...

יום שבת האחרון, אני מתעוררת עקוצה עד אימה בביתה של ושתי. אישי הלך להכין לי שתיה של בוקר (נס נטול קופאין- סוכר אחד, תודה :) ) ועכשיו הוא קורא לי לבוא ולשתות איתו. אני מדדה באיטיות לכיוון השולחן, ותופסת לי מקום מאוורר יחסית, בו אוכל גם להרים רגליים. ושתי ודוד שלמה יושבים ושותים להם גם. ושתי פונה אלי בחיוך צבוע.-"ממש נהיית עגולה בהריון הזה", היא אומרת, "תהיי חייבת דיאטת כסאח אחרי הלידה..." היא נאנחת בשמחה.

 אני מחייכת אליה בעוקצנות, "אני דווקא נורררררררררא אוהבת את ההריון שלי, את השומנים והכל. חבל שאני אצטרך להפטר מזה אח"כ... ממש לא בא לי ללדת מרוב שנעים לי ככה."

ושתי משתעלת קלות (קפה שחור כמעט יצא לה דרך האף, נשבעת). "כמה עלית בהריון?" היא מתעניינת. "16 קילו" אני עונה במשובת נפש. "ואוו" ושתי נאנקת "זה המון!!! אני כל ההריונות שלי עליתי 9 קילו". (כן, ולא רק שהיא לא טרחה להוריד אותם, אלא כל שנה היא מציינת בחגיגיות את ההריונות שלה, בעליה של 5 קילו לערך). אז התעצבנתי... אבל לא נתתי לה להנות מהספק,אז חייכתי בשקט. אישי ליטף את ידי ברכות- כנראה תוך נסיונות ריצוי שלי פלאס נסיונות הרגעה קלה. לא עניתי לה... ועכשיו יש לי צרבת...כמעט שבוע שאני מתה להתפוצץ עליה- אבל אני לא עושה את זה... אם זו לא אהבת אמת... אז מה זו "אהבת אמת", אה?!