מאמי יא מאמי ...

מה קרה בזמן שנעלמתי

חודש תשיעי וקצת - יום שישי, ה 29/08, אמצע הלילה.

הרומנייה מתעוררת ורואה אותי יושבת בסלון בוהה במסך הטלויזיה המוחשך.

הרומניה:"מה קורה?"

מאמי:"הלחץ הזה מתחת לצלעות, אני לא מצליחה להרדם"

הרומנייה מניחה יד על הבטן ופוסקת "יש לך צירים, יא אהבלה, מחר בבוקר נלך לבי"ח".

 אני, לא ממש קולטת את הרעיון הכללי, "צירים לא אמורים להיות נורא כואבים?!, אני לא חושבת שיש לי צירים".

הרוומניה מהנהנת לאישור ומודיעה לי ש"אם בבוקר הכאב לא יעבור, נלך לבי"ח רק כדי לשאול".

אני מסכימה.

יום שבת, 30/08, 10:00 בבוקר, אני מגיעה לקבלה ואומרת שיש לי כאבי בטן. האחות בחדר ההכנה מודדת לחץ דם וחום ומחברת אותי למוניטור.

האחות: "את מרגישה את זה?"

מאמי: " את מה?"

האחות: "יש לך צירים"

מאמי: "צירים לא אמורים להיות ממש כואבים?! אני לא חושבת שיש לי צירים".

האחות מביטה בי ברחמנות ויוצאת מהחדר, בחדר ליד מישהי צורחת על משה שבחיים היא לא תביא לו ילדים, שהיא שונאת אותו ושיוציא ממנה את "הדבר הזה", אישי מביט עלי בחשש...

מגיע ד"ר גלבוע, אני מסתדרת על המיטה (איזה חתיך !!!!), ד"ר גלבוע בודק את הפתיחה שלי ומביא אולטרסאונד לבדוק מנח עוברי, סופי מחליטים לערוך ניתוח קיסרי, התינוקת נמצאת מתחת לצלעות.

ד"ר גלבוע: "לא כואב לך?"

מאמי:" מה?"

ד"ר גלבוע: " יש לך צירים."

מאמי:"צירים לא אמורים להיות ממש כואבים?! אני לא חושבת שיש לי צירים".

ד"ר גלבוע מגחך ואומר שהוא לא ממש יודע - ואללה צודק.

אחרי כמה תחינות מצידי אישי ניגש לד"ר גלבוע ומבקש ממנו להכנס איתי לחדר הניתוח כדי לצלם את הלידה, ד"ר גלבוע מסרב, ואישי בעיניים דומעות מבקש מהרופא המרדים לצלם את הלידה בשבילו, יש הסכמה.

מבועסת לחלוטין אני מחפשת משהו דפוק להעסיק בו את עצמי, רק לא להתעסק במחשבה שאישי לא יהיה איתי בלידה - אחרי שניה מגיע הסניטר (האיש שמסיע את החולים לחדר הניתוח ומכין אותם לצוות הרפואי) וגומלת בליבי ההחלטה למנוע מהסניטר לראות לי את החריץ של התחת. וככה, נפרדת מהרומנייה ומאישי בעיניים דומעות, אני מקפידה לסגור את החלוק מאחורנית בכל תנועה המאיימת לחשוף את תחתי היקר בפני הסניטר.

ככה היה כשהדביק עלי אלקטרודות בגב, וכשהכין אותי לאפידורל.

ברגע שנסתיימה ההרדמה האפידורלית אני מתכוננת לעזיבתו (בטרם עת) של הסניטר את חדר הניתוח כשהמשימה שלי הושלמה בהצלחה ו, אכן, הסניטר לא ראה לי את החריץ של התחת.

הסניטר משכיב אותי בעדינות במיטה ולפתע הוא מושך ממני את החלוק ומרים אותו על גבי המוטות של מיטת הניתוח.

וכך, הושלמה המשימה בצורה חלקית, הסניטר ראה אותי עירומה לגמרי, אך אני גאה לבשר שאת החריץ של הטוסיק שלי הוא לא ראה...

רבע שעה אחרי שהניתוח הצליח אני שומעת יבבה חנוקה של התינוקת שלי, אני מתחילה לדמוע ומבקשת לראות אותה, הרופאה ורד מראה לי את התינוקת מעל הוילון.

מה ראיתי? יצור סגול ולבן מעוך לגמרי, אה... וטיפטפו לי מי שפיר לעיניים בנוסף לדמעות אז לא ממש ראיתי.

אחרי שתי שניות אני מבקשת לראות אותה שוב.

הצוות מתנצל ומודיע לי על ההשתלטות המוחלטת של אמא שלי ואישי על התינוקת.

אחרי 10 דקות אני מנשקת את האפרוחית בעזרתו האדיבה של המרדים שאוחז בתינוקת עבורי.

אז היא בבית. היא בת חודש ושלושה שבועות. אושר מוחלט. הריח הכי טוב בעולם. ויש לה גם שם (שניים בעצם)אוריין -ליבי. אבל זה כבר סיפור אחר... בקרוב תמונות :)