מאמי יא מאמי ...

יש לי את הנתונים, זה מה שאמרו לי, מאושר רקדתי בבית כל אחה"צ, תוך כדי שעשיתי ספונג'ה, "זה מה שרציתי", שכנעתי את עצמי, והמשכתי לרקוד עם המגב והסמרטוט.

אישי בא, סיפרתי לו שזומנתי לראיון, אולי אפילו אקבל מלגה – "לך תדע" אמרתי לו "אולי אשתך באמת חכמה", צחקקתי והמשכתי לקפל כביסה.

טלפון, דליה מהרישום מזמינה אותי לראיון, הם מפחדים שבי"ס אחר יגנוב אותי, הרעיון שעשע אותי, (לגנוב את הרומנייה... נאאאאכווון), אז קבענו פגישה עם הד"ר שתחליט אם אני מתאימה או לא.

אני בבי"ס, ממתינה לבואה של הד"ר, היא מאחרת ואני מתחילה לחוש את כפות ידי מתחילות להזיע, אויש אני שונאת שזה קורה – וזה תמיד קורה... היא נכנסת ואני מגישה לה את המעיל ללחיצת יד כבדרך אגב, "מאמי" אני מציגה את עצמי ומרשה לעצמי להתיישב מולה על הכסא.

הד"ר מבקשת לקרוא את הנתונים, "ציון התאמה 101" היא קוראת לעצמה בקול, "יפה. טוב, עכשיו תשכנעי אותי למה את רוצה ללמוד הוראה לגיל הרך" היא אומרת, ואני מרגישה אודם עולה לי באוזניים, "זה לא בגלל הכסף, אם זה מה שחשבת" הד"ר חייכה, בחיוך מבוייש המשכתי, " זה בגלל השריטה הקטנה הזו במוח, שאוהבת ללמד ילדים, שגורמת לי לרצות לקחת אחריות, ולהשפיע על מישהו, בעצם... זה לא שריטה – זה בור, זה מקצוע בלי הערכה, בלי מילה טובה, ופה בארץ הוא במיוחד לא מוערך, אגב, ובגלל זה אנחנו רואים פה הרבה מורות וגננות שלא הייתי נותנת להם לעשות "בייביסיטר" לגרביל שלי, משה. אני רוצה לעשות שינוי.".

 אחרי שעתיים קיבלתי תשובה "התקבלת" , משרד החינוך יממן לי את הלימודים, בתמורה אני צריכה לשמור על ממוצע ציונים של 9.

כמובן שאז עוד לא ידעתי על פיצ'ס, אבל אני מקווה שאני אוכל לעשות את זה גם איתו...