מאמי יא מאמי ...

אני כל כך מצטערת, לא יצא לי לכתוב, והמייל בוקס שלי הוצף בכל מיני אנשים זועמים... אל תצרחו עלי, פלייייז, אני לא הלכתי לשום מקום, פשוט, הפכתי לענייה מרודה, אז התחלתי לעבוד בעבודה נוספת. אני מוכרת כרטיסים ל"קולטורה", כמו שסבא שלי יבדל"א, אמן וכן יהיה רצון, אומר. אז כל השבוע הייתי בחפיפה (ופֵן), ובערב המשכתי לעבוד בעבודה הרגילה שלי. (כבר סיפרתי לכם שאני קלדנית של בימ"ש בשכר זעום???, רִילִי!) "ענייה" אני עדיין אשאר, אבל כשאמות לפחות יכתבו "מתה מאמי, שהשקיעה המון ועבדה כמו חמור - אכן נתגעגע אליה, מס הכנסה"

קצת עידכונים. אז הייתה כבר החתונה של מיקמיק, החבר הכי טוב של אישי, ביום שני האחרון. לבשתי בגדי הריון, שקניתי במיטב כספי ב"רמי לי" (AKA - "משכני ביתך וקני גם שמלה"), ההתלהבות הייתה רבה, מאחר והבטן שלי התחילה לבצבץ החוצה. נו... גם פיצ'ס רצה לראות כנראה (כי לבוא לא הייתה לו ברירה). כל החברים של אישי, שרובם לא ידעו התחילו ללטף לי את הבטן כאילו והייתה גור סמוייד מתוק, עד שהרגשתי את האוכל עולה לי, (נו... עוד רגע והייתי עושה גרעפס). אישי, לעומת זאת, נעלם. מסתבר שמאחר ויש לו "עין טובה" למקומות, כסאות, וצמצומים, הוא "אחראי אירוע" בכל האירועים האחרונים בהם היינו (כולל החתונה שלנו, כן...כן...) אז כל האירוע רקדתי עם החברות של החברים שלו, או עם החתן (שלא הפסיק לנשק אותי - נהיה חרמן לעת זיקנה), כנראה שההורמונים שלי... עושים את זה לאנשים. בכל אופן, ביום שלישי התעוררתי עם מיגרנה - נוראית...

המיגרנה, השכנה שלי מלמעלה, עברה דירה ביום שני. דבר שלא שמתי אליו לב, כי מלבד "בדיקות אנרפולוגיות" שאני עושה בשטח, (מציצה מהחלון מדי פעם, לזמן קצוב כדי לא לקבל "הלם תרבות"), אני לא יוצאת/ מדברת/ מתחברת עם האנשים שגרים בבניין/ בשכונה/ בעיר שלי. אני מתקשרת לאחראית משמרת שלי כדי להודיע לה שלא אגיע למשמרת (ב"קולטורה")מהסלון ותוך כדי שאנחנו מדברות, יורד עלי "גשם". אחרי כמה דקות, ה"גשם" הופך ל"מבול" ואני מוצאת את עצמי, ספוגה במים עם אקונומיקה, באמצע הסלון, בלי יכולת לקום כמעט מהספה, אחרי הכל קמתי עם מגרנה

אזרתי, בתעצומות נפש רבות, את שארית כוחותי, ועליתי לקומה שלישית. דפקתי בדלת, דקה... שתי דקות... שלוש דקות... אחרי 5 דקות באתי לבעוט בדלת, כשהדלת נפתחה ומאחוריה 5 ילדים בגילאים שונים (מ - 3 עד -21) עומדים, ובוהים בי. "כן, כפרה?!", שואלת אותי הבחורה בת ה21. "בבקשה, אל תשפכי מים מדלי ישירות על הרצפה, כל הבית שלי רטוב, חמודה...". בחורת ה"כפרה" הרימה לי גבות. "נשפך לי צבע, אז איך את רוצה שאני אנקה?!", שעונה בקושי ע"ג הקיר, אני עונה לה "חמודה, שתי אפשרויות, או שאני אעשה לך קורס על שטיפה בסמרטוט עם דלי או..." הבחורה קטעה אותי, "חוצמזה, כפרה, יש פה פחות בדלי וחצי, כפרה. ואני חייבת לסיים לנקות, כפרה, כדי שנוכל להעביר את הדברים, כפרה!" במשפט האחרון עלו הטונים שלה לרמות גבוהות יותר, ואני הרגשתי את העצבים שלי מתפוררים. "אין בעיה מותק, - עניתי לה בעוקצנות - כשתסיימי לנקות פה, כ-פ-ר-ה, רדי אלי הביתה, כדי להמשיך את השטיפה". אמרתי וירדתי בזהירות במדרגות. הדלת שלה נטרקה, ואני הרגשתי איך 3 הברגים שנותרו מחוברים בראש שלי, התחילו להשתחרר. "מיטה... מאסט גוֹ טוּ בֵד" מלמלתי לעצמי בעייפות + עצבנות + מיגרנה... אחרי 1/4 שעה דפיקה בדלת. דה אורגינל שכנה באה לראות מאיפה מטפטפים המים. הכנסתי אותה, והזמנתי אותה לשבת על הספה שלי, בזמן שנערת ה"כפרה" שופכת דלי נוסף של מים על הרצפה. "תוכלי ללוות את עצמך החוצה אחרי שתראי, נכון?" שאלתי בעדינות את השכנה, שהינהנה במרץ, והלכתי לכיוון חדר השינה. כל כך נהניתי מצעקת הבהלה שלה, כשנרטב לה הפן( AKA אסון אקולוגי לאומי ברמלה רבתי), נקמה... זה אכן, דבר מתוק...

המשך יום נפלא :))))