מאמי יא מאמי ...

בוקר.

אחרי התארגנות קצרה, אני פותחת את הדלת, הפצפוץ ביד שמאל שלי. על הדלת פתק מהדואר.

אני מסתכלת על הדף מרחוק.

אוי אלוהים - שזו תהיה עיריית תל אביב עם איזה דו"ח חניה מופרך...

איזה.

צו 8.

עם השם של האיש שלי.

לא רוצה.

אני לוקחת את הפתק מתחילה לקמט אותו.

האישיות רואה אותי. "מה זה?"

אני מפנה אליו את הדף.

"בשבילי? זה מהצבא?"

אני לא זזה.

אנחנו עולים עם הילדים ויושבים ברכב.

הוא יורד בעבודה.

אני ממשיכה במסלול, לאמא.

פותחת רדיו.

15 אנשי מילואים נהרגו ו 40 נפצעו בקרבות.

גולן יוכפז מדבר. אני עוצרת בצד.

שני הקטנים ישנים מאחור.

טרקטור עובר בשדה והופך את הרגבים.

ריח של אדמה רטובה. וירוק.

אני  בוכה.

יוצאת לחפש בקבוק של מים בבגאז' - בראש רצים לי הספדים.

מה אני אגיד לאולמרט ולקופי ענאן.

איך יעשו עליו כתבה של 30 שניות.

די מאמי. תרגעי. אל תחשבי כל כך שלילי.

אני חוזרת לרכב וממשיכה בנסיעה.

גולן יוכפז ממשיך בקריאת עיתוני הבוקר.

ברמזור הנהג ברכב לידי שואל אם הכל בסדר.

אני מהנהנת ומנגבת בטישו את הפנים.

אני מגיעה לאמא.

אין אף אחד בחוץ.

הילדים עוד ישנים.

אני יושבת על המדרגות. מנסה לא להתפרק טוטאלית.

קחי את עצמך בידיים. כולה מילואים. הוא עושה את זה כמה פעמים בשנה.

ריח של אבק שריפה עולה לי בנחיריים.

הוא לא קרבי. אבל המובילים מגיעים לכל חור. הם לוקחים מים, טנקים, מזון.

לפני כמה שנים אחד הנהגים מהמילואים שלו נהרג, כשצלף ירה לו בראש תוך כדי נהיגה,בשומרון.

יש לי היום מבחן.

תתרכזי מאמי. עוד מעט הוא יחזור.

אני חושבת לא ללכת לקחת את הצו.

מתקשרת אליו.

"אם אני לא אלך, אז מי?"

מישהו אחר - גוד דאמ איט. למה דווקא אתה?

הרגשה מחורבנת.

אמא יורדת למטה עם הכלב.

הילדה התעוררה והיא מחייכת וקוראת לי "אמא" מהאוטו.

אני לוקחת את הילדים. הקטן מועך אותי בחיבוך תוך שאני מעבירה אותו לעגלה. איזה ריח.

אני מסתכלת על שניהם. מי דומה לו יותר.

אוף. למה אני כזאת מורבידית? הכל יהיה בסדר. מה קרה לי?

עולה לאמא, חדשות ברקע. תמונות של עשן ואש. בתים הרוסים. אני כבר מתקשה להבחין בין קרית שמונה לצור.

מדווחים על הרוג. ילד. בן 21. שוב אני בוכה.

אמא מראה לי כמה היא רומניה וצורחת עלי "מה את בוכה???"

אני יוצאת ללימודים מוקדם. נוסעת וכל הדרך בוכה.

יושבת במקום ללמוד מריצה דברים בראש.

איך הם מעזים לקרוא לו? הם לא יודעים שאני אוהבת אותו?

הם לא שמעו?

חוצפה.

וכאילו זה לא מספיק - קיבלתי עדכון ממרכז הציונים : חסרה לי עבודה.

וכעת לקטע ההו -כה -אופייני- לי; העבודה מוכנה יושבת אצלי ברכב יומיים, אני לא מוצאת תיבת דואר לשלוח אותה למרצה.

אכן, מודיעין היא עיר העתיד. היא כל כך עתידנית שכנראה הדואר הרגיל בוטל וניתן רק  להעביר בה דואר כדוא"ל (או שמא הם עברו לשלב הבא - טלפתיה?).

חבל שהתעוררתי הבוקר.