לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מאמי יא מאמי ...


הכלב שאני הכי אוהבת זה חתול. החברה הכי טובה שלי זה אתה. (הכי. נורית זרחי)

Avatarכינוי: 

בת: 47

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2006

פיג'מ-מה, פיג'מ - מה, פיג'- פיג' - פיג'מה-מהההה


 

הוחלט על נסיעה חפוזה לאילת למקרה שהם יחליטו לחזור ולבדוק לאן האיש נעלם.

הא! חפשו אותי בין התחת של הגרמני לציצים של השוודית!

 


בשעה טובה אני יכולה להכריז בגאווה שקיבלתי כיתת גן - בחטיבה צעירה, במודיעין - הללו-יה' ( מה שאומר שאוכל לעלות איתם ל א' בשנה הבאה.)

אחרי שרקדתי בבית בפיג'מיז שלי (עם "לבבים" - כמו שקוראת לזה התות) החלטתי ללכת ולפגוש את האויב, קרי: מנהלת בית הספר.

נראתה נחמדה.

נקווה שכשהיא תנשוך לא תנשור לי היד.


 

ניסיתי להתחיל עם הקטנה שלי בגמילה - לא מחיתולים - מזה היא כבר גמולה תודה לאל. יש לה הרגל ואהבה גדולה לסאטן. כבר בהיותה בת 9 חודשים הופקעו ממני כל הבייבי דולז, ושאר פיג'מות הסאטן שלי - הם זכו לכינוי "פִּיגָ'מַמָה".

מהתחתונים נאלצתי להתפטר אחרי שהילדה הסתובבה איתם על הראש בבית , בזמן שהקבלן עוד עשה כאן תיקונים, הסינים ממש רבו על מי יעבוד אצלי - וכל היום חייכו אלי חיוכים "מלאי משמעות".

הקטע הממש מביך הוא שהיא רוצה שאלבש את הפיג'ממה לפני שהיא תוחבת בה את האפון שלה, אז אני לעיתים אני מוצאת עצמי עטויה שלוש פיג'ממות - בו זמנית, ככה, שיהיה לילדה "פור" של ריח לזמן בו אני עומדת להיעדר (ולא, ניסיתי לשים לה רק את הבושם והדיאודורנט, היא לא מוכנה בלי שפשוף הצוואר שלי על הבד).

החלטתי שנמאס לי מהשפלת הפיג'ממה. ועל כן אני מתחיל בגמילה.

זה התחיל מכביסה מאסיבית של כל הפיג'ממות והחזרתן למגירה שלי.

כשהיא בכתה הצעתי לה משהו אחר - שנוזלי הגוף שלי לא מעורבים בו. למשל דובי, או בקבוק.

אחרי  צרחות + זריקת הבקבוק (באלימות) על הראש שלי, ניגשה התות למגירה ושלפה משם פיג'ממה.

היא הרימה לי את הידיים ותחבה את הפיגמה לבית השחי.

"לאאאאא!" צווחתי. "אני רוצה שתפסיקי עם זה ועכשיו! לכי להניח את הפיג'מה של אמא בכביסה.ומיד!" ציוויתי.

הקטנה הביטה בי.

הפכה את השפה התחתונה כלפי חוץ, כיווצה את העיניים והאף והתחילה בנשימות קצרצרות  ובגריפת אף משכנעת. "אומממממממממממממ" היא החלה בוכה "זה שילי הפיג'ממה לא שלך", "אבל תותי, לא נעים לאמא שאת עושה ככה בבית השחי. די. את כבר גדולה" (עאלק - סוף החודש בת 3).

עוד כמה סיבובים עם כף היד על עין ימין והקטנה מפסיקה לבכות. "אני גדוּלה?" היא שואלת.

"כן, את גדולה". תותי נגשה אלי, חפנה את הפיג'ממה מכף ידי ואמרה לי "אז לכי לאמא שלך! אני לא חבִירה שלך יותר! וזו הפיג'ממה שלי, כי אני גדוּלה!". 

 

נו... נראה לי שאני אצטרך  להמתין עוד קצת עד הגמילה הגדולה...


שבוע וסופ"ש טוב ושקט.

בי. מאמי

 

נכתב על ידי , 15/8/2006 12:24   בקטגוריות סיפורי ושתי, תותי והפצפוץ, עבודה  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmami אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על mami ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)