מאמי יא מאמי ...

יום שישי.

אישי מצווה על בובי לרדת מהמיטה שלנו, תוך שהוא חוסם לו את הדרך, בובי המיואש מחליט לעבור דרכי.

 מאחר ואני ישנה, אני לא מפנה לו מקום, והוא מחליט לדרוך לי על הבטן ולרדת למטה מהמיטה.

רק כדי להזכיר, בובי שוקל 45 קילו.

אישי המודאג קופץ לכיווני, "הוא דרך עלייך????" "כן..." מלמלתי נאנקת מכאבים, אוי אלוהים... תעשה שהכל יהיה בסדר... אישי אוחז בידי ומוביל אותי לשירותים, "יופי, אין דימום" הוא מלטף לי את הראש, חבורה כחולה בצורת כף רגל מתחילה להופיע לי מעל הפופיק. "המממ.... רוצה לגשת למיון?", אני מרגישה עייפות בלתי מוסברת, "אני רוצה לישון...אני רוצה רק לישון..." נכנסים למיטה, אישי מלטף לי את הפופיק וכל ליטוף מכאיב לי כאילו ונשלחה פלוגת חי"ר לעשות אימוני לש"ב על הבטן.

נרדמתי. יום שבת, אני קמה ומחפשת את אישי בבית. איננו.

הקשבה לדממה מגלה שהוא נמצא בבית של ושתי, קולות הצחוק משם מגיעים עד אלי. אני נכנסת לשם, "בוקר טוב!!!" אני אומרת. "מאמי" פותח דוד שלמה בשיחה, "את צריכה להיזהר יותר עם הכלב בבית!".אההה... "גם יפה וגם אופה", אילו גנים משובחים יש לילדתי.

"זו לא אני שהורדתי את הכלב מהמיטה דרך הבטן שלי", אמרתי בלקוניות.

אישי החל מתפתל בכסאו, "אבל אם לא היית ישנה על הגב..." החל לומר, "אההה! ישנה! זו מילת המפתח פה!, אני ישנתי, ואתה הורדת אותו דרכי. אז בבקשה, תהיה בשקט." השבתי בעצבנות.

 יום ראשון, אני מגיעה למיון נשים בת"א.

אחרי 3 שעות המתנה מורטות עצבים פלאס צעקות מכל עובדת זוטרה שם "איך לא הלכת למיון כבר ביום שישי?... היית צריכה להיות תחת השגחה!!!..." וכו', אני נכנסת לרופאה. הנ"ל שואלת מה קרה, ואני ואישי מספרים לה מה קרה.

היא עושה אולטראסאונד, פיצ'ס קופצת בבטן (כשמסתכלים עליה היא עושה פוזות...),יש דופק והשיליה נראית שלמה. הד"ר, בפנים רציניות, מסבירה לי מה היו יכולות להיות התוצאות, בשורה התחתונה, מדובר בנכות קשה או בהפלה, לא עלינו, בכל מקרה, היה לנו מזל גדול, לא נראה שהיא נפגעה.

דקה לפני שאני יוצאת, היא מוסיפה "ותעשי לי טובה, תהיי יותר זהירה, אה?!". ואז הבנתי שנחרץ גורלי, גם כשאני ישנה - אני צריכה להיות ערה. כי מסתבר שזו תמיד תהיה אשמתי.

חדשות הבניה. אחרי תחינות רבות, הסכים הקבלן של הפרוייקט שלי להרכיב לי פס דקור שאני בחרתי ולא משהו מהמבחר שלו. אז לפני כשבוע הבאתי לקבלן השטח האנטיפת, 70 יחידות של פס דקור מא-גניב, ואחרי הסברים מתקדמים, כולל שירטוטים של כיצד צריך להרכיב את הפס(לא הפוך וכו')קבענו עם הקבלן שנבוא לראות את הפס בסופ"ש.

 אז הלכתי לראות את הבית ואיך מתקדם הפס, אני נכנסת לבית ורואה - יש קרמיקה - אין פס דקור. "לא נורא" עודדתי את עצמי,"בטח נשאר לו עוד קצת לעשות, ואז הוא ירכיב אותו". יצאתי מהבית תוך כוונה ללכת לרכב ולנסוע, כשבבית של השכנה ממול אני מזהה פס מוכר מנצנץ אלי מהקיר.

לא מאמינה אני ניגשת לבית של השכנה, מלטפת את הקיר ומגרדת בקרקפתי עד למצב של קשקשים... הוא הרכיב אותו בבית של השכנה?! לא....

אישי מיהר לטלפן ל"בעל הבית" ואני מיהרתי לעלות למעלה לאויר הצח.

 אכן, מסתבר שיש אנשים עקומים וקשי הבנה יותר ממני. אחרי השיחה הזועמת מצידנו, הוחלט להעביר את הקרמיקה כלאחר כבוד לבעליה החוקיים. מצחיק...

יום נפלאלאלאלאלאלאלא לכווווולם :))))