מאמי יא מאמי ...

קיבלתי פתק רטוב בדואר.

אין לי מושג איך בימים החמים ביותר של השנה האחרונה זה יכול היה לקרות, אבל העובדה היא שמתוך התיבה שלי יצא מכתב רטוב (אולי הדוור מצונן?).

מתוך הדיו המרוח הבנתי שהוזמנתי לאסיפת הורים בגן של התות.

כמובן ששמחתי, זה היה בערב, וזה היה לפני האסיפה שלי (שמתוכננת למחר) כך שיכולתי לשאוב מהגננת של הקטנה רעיונות לנושאים לשיחה שאולי לא חשבתי עליהם. חוצמזה, כך אוכל לראות את הנשים שיבלו את מירב שעות היום עם הקטנטונת שלי.

הגעתי ראשונה. כן, אני דפוקה מבחינה ביולוגית , אני ממש לא מסוגלת לאחר ובדרך כלל אני מגיעה ראשונה ומתנצלת רבות. אמרתי שלום, הצגתי את עצמי כאמא של התות, ושאלתי איך נראה שהיא מסתדרת בגן. נחרה של בוז ועשן יצאה מאפה של הגננת - (להלן ה"סופנאצית") תוך שהיא מיישרת את הכסאות לפי סימני המרצפות, היא מביטה עלי ואומרת "אני לא חושבת שאחרי זמן כל כך קצר, אני יכולה להגדיר לך איך הילדה מסתדרת בגן!", הברשתי מעל כתפי את גבישי הקרח שעפו מכיוונה של מלכת (מלקת) הקרח.

"אה," אמרתי, "חשבתי אולי שמת לב אם יש לה חברים, כי היא לא למדה במודיעין בשנה שעברה..."

תוך שאני מדברת נעלמה לה בצעדים מדודים הגננת במטבח הגן.

המשכתי לעמוד מספר שניות (ההלם), אך מיד התעשתתי שכן הגיע אבא של ילד ואחריו עוד שתי אמהות, אז תפסתי לי כסא במקום טוב בצד - רואה ואינה נראית - העיקר שלא ינדבו אותי.

מרבית ההורים כבר ישבו במקומות, התישבה גם הסייעת, ואז החלה הגננת לדבר בקצב אחיד - בדיבור בעל חיתוך חד.

"שלום, שמי WWW אני גננת כבר 9 שנים, מתוכם 3 שנים בגן הנוכחי. עברתי קורס הנחיה להורים כך וכך שנים... יש לי תואר... ואני ..." - כך נפתח לו מונולוג סוער. אחרי הפתיחה המבטיחה, נוחתת המכה  - "אני מבקשת לשוחח עימי רק בסיום יום. אני נשארת כל יום רבע שעה נוספת, מלבד יום שישי. אל תתקשרו אלי הביתה. הטלפון שלי הוא רק למצבי חירום. מצב חירום הוא : מוות במשפחה (בחיי ככה היא אמרה וגם ספרה באצבעות.), פציעה חמורה של הילד, פגיעה בגן שלא דווחה ודברים כאלה. כל דבר אחר סובל דיחוי" רציתי "לדחות" אותה, אך היא המשיכה לדבר -  התחלתי לנקר וזרמים החלו לעלות במורד גבי (היי, גן של ילדים בני שלוש עם כסאות של בני שלוש - כמה זמן אפשר לשבת על כאלה כסאות בלי שזרם הדם לרגליים ולעמוד השדרה יקטע בפתאומיות?) המונולוג ארך (להחזיק חזק בכסא) שעתיים ורבע.

בלי שאלות באמצע.

בלי אפילו כוס מים לאורחים.

בסיומו של המונולוג נספרו האבידות.

ארבע אמהות (כמה סמלי) נזופות על כך שהזיזו את כסאותיהן מהשורה והסתירו לאחרות (שתיים בהריון מתקדם - אבל "נו סופ פור דם" בכל זאת.)כמו כן, נודבתי לפעילות בחנוכה, כמו גם תרמתי 100 שקלים לגן והסכמתי לשני חוגי העשרה.

בסיום המפגש ניגשתי לגננת.

"סליחה", אמרתי לה, "אני לא אוכל להגיע בסוף היום לשיחה איתך (זה הזמן אותו היא נידבה לשיחות על הילדים), גם אני וגם האיש עובדים בשעות האלה". הגננת הפנתה אלי את מבטה בחדות  ומשב רוח של קרירות טפח על פני "אז איך את חושבת על לדבר איתי? " היא שאלה. "חשבתי לדבר איתך בטלפון, או ביום שישי בסיום יום הלימודים. אולי אפילו אבוא לבקר בגן?" בחלק האחרון של המשפט, ראיתי בעיניה כיצד היא רוצה לנזוף בי תוך אמירת המשפט "נו סופ פור יו" , במקום זה גררה אותי הסייעת לצד (לפני שיתלשו לי את הראש ויכינו ממני מרק גננות) ואמרה "אני אשגיח על הילדה. ביי".

אם אני הייתי מתייחסת כך להורים, היו אומרים לי "בא-בייי"  מזמן.

אה. עוד נקודת השקה - גם לגננת וגם לסופ המקורי שפם - והוא דומה.

לא, אני לא מתכוננת להעביר את הילדה.

כך היא חושבת שאמא הכיייי יפה בעולם, וכמובן שהיא הכייייי חמודה בעולם, כמו גם שהיא תעבור סדרת חינוך שאולי נראה ממנה פירות בבית - תענוג.