מאמי יא מאמי ...

אויש כמה עבדתי לפני יום הכיפורים הזה... אני מרגישה שמגיע לי פטור מהצום. חבל שהתחתנתי עם "רבי נוח" (כזה ששומר רק מה שנוח לו)... נו חבר'ה! איפה המנהל???

בינתיים, משהו שקיבלתי במייל, ולא הפסקתי לצחוק.

ביום שישי היתה עלי התנפלות ראשונה.

מאד שמחתי לקראת ההתגוששות, אבל היא נסתיימה עוד לפני שהתחילה כשקבוצת אמהות עמדה ביני ובין האם ה"ששה אלי קרב",  והכריזה כי התלונה לא צריכה להגיע אלי אלא למנהלת בית הספר.

אוף. ואני רק רציתי להתווכח קצת. לא נורא. אם המנהלת תמשיך כפי שהתחילה אני בטוחה שגם זה יקרה.

ביום שישי שברתי את אחד הכתרים שלי (כן, אני מרובת כתרים שכן אני בבחורה עקומה עד מאד...).

בצר לי המתנתי עד היום בבוקר כדי לתקן את הנזק.

כן, אני גיבורה, אני יודעת.

התקשרתי למרפאת השיניים שלי.

בתום המתנה של 5 דקות (!) אני נענית על ידי מזכירה מרוגזת.

אני "שלום, אני שברתי את הכתר שלי , יש לכם עזרה ראשונה?"

המזכירה " זה כואב לך?"

אני "זה כתר... זה כבר מת, זה רק לא נוח לי בפה"

המזכירה (בעצבים)  "אין לי מי שיתקן לך"

אני "הגעתי למרפאת שיניים נכון?" (באמת התחלתי לחשוד שהגעתי לקופת חולים במקום)

המזכירה "כן. אבל היום יש לי רק אורטודנט. ביי".

ניתוק.

המומה ורק עם חצי שן בפה נותרתי עומדת עם השפורפרת ביד.

אוקיי. זה הזמן לסליחות

אני סולחת לך פקידה מטומטמת. אפילו את האיחולים שלי לגבי בריאות ושלמות השיניים שלך ביטלתי, וגם זה - רק בזכות יום כיפור.

אם אני לא קדושה - אז מי???

צום קל.

מאמי