מאמי יא מאמי ...

היום פתחתי את הבוקר עם פתק מאמא אחת.

"מאמי היקרה, נמאס לי שכל יום צ'וצ'י שלי חוזרת הביתה עם כינים. אנא עשי משהו. בברכה..." סוף פתק. כמובן שמיד התחיל לגרד לי הראש.

על כן עשיתי קוקו גבוה וצמוד לראש עד שנראיתי כאילו ואני כפילתה הבלונדינית של יוקו אונו (או של מישל יו (היא פשוט יפה יותר ונסבלת יותר - מותר לי להחמיא עצמי היום. היה לי יום מחורבן.)).

אחר כך הודעתי לסייעת שלי שיש "בעיה", וכל היום הרגשתי כאילו ומאות כינים הכינו מושבה מפוארת על מחלפות ראשי והן מתרוצצות להן בין שערותי, מתגלשות להן על בקבוקי שיערי העדינים כאילו והיו מגלשות הקמיקזה ב"לונה_גל".

לקראת הצהריים כינסתי את הילדים וסיפרתי להם את הסיפור על "הכינה נחמה" (מצויין) והסברתי להם על חשיבות שמירת הכינים לעצמנו - עד שנגיע הביתה לאמא/אבא שינקו לנו את הראש מכינים.

הגעתי הביתה, ישבתי לאכול עם הקטנים כשלפתע אני מבחינה במשהו מטייל על הראש של התות שלי.

"@#$#%@$^@#$^@*!!!!!" נפלטה צרחה מגרוני, הייתכן שלגוזל הפרטי שלי תהיה כינה על הראש?!?!? שלפתי ציפורן והוצאתי לילדה "חיה" קטנה מהראש.

כן. נחמה אחת.

רצתי לשירותים ושלפתי את המסרק הצפוף. מזל שלי שלקטנטונת שלי יש "ארבע וחצי" שיערות, אחרת החיפושים היו אורכים שעות , סירקתי את השיערות שלה מכאן ומכאן, בדקתי מאחורי האוזניים ומעל העורף ואין כלום. לא כינים ולא ביצים. "שיו. איזה מזל" אמרתי לעצמי תוך שאני מרססת את הילדה ברוזמרין "אבל אם אין לילדה כלום. והיתה לה רק כינה. אז מאיפה התחיל כל הסיפור הזה?" שאלתי. מיד שלפתי את המסרק והתחלתי להבריש את האיש. הכל בגללו. הוא לקח אותה מהגן - חדל האישים הזה - הוא לא יודע שצריך לרסס אותה ברוזמרין בכניסה וביציאה?! מה הוא חושב לעצמו???שיש לי כח לסרק את הקילומטר וחצי שיער שלי?כלום. האיש היה ריק.

הפוצ'קו הביט בי במבט מפורש של  "אמא! שלא תחשבי להתקרב אלי עם המסרק הזה!" ריחמתי עליו ולכן החלטתי לשחרר את "קוקו המיגרנה" שלי  ולהעביר מסרק על הפוני.

"אבווווי!!!! " צווחתי לאיש, "מהר!!! להתפשט ולהכניס את כל הבגדים למכונת הכביסה ומיד!" האיש עוד לא הבין מה אני רוצה עד שראה אותי מנערת את הילדים מבגדיהם  ומורידה את כל כיסויי המיטה לכביסה.

"מה קרה???" הוא ניסה לשאול אותי, בעודי גוררת אותו לאמבטיה מחגורת המכנסיים.

אני מגישה לו "חפיף"  ומורידה את השיער כלפי מטה.

"מה זה?" הוא שואל, מנסה לקרוא את ההוראות.

"נו. תשפוך את זה על הקרקפת שלי ואז תמרח בזה את השיער"

"אבל אין כאן מספיק לכל האורך שלך..."

"אל תדאג" אמרתי תוך שאני מוציאה מהארון עוד שלושה בקבוקים " יש לי עוד בארון. שפוך!"

עטופה במגבת, בעיניים דומעות כאילו ופיזרתי הפגנה המונית בככר רבין עם גז מדמיע אפופה בריח המזעזע של התכשיר (שאגב, הזכיר לי מאד את ריח ה"בושם" "צ'ארלי" של רבלון - כמה אייטיז?!) , ניסיתי להעביר פקודות ליושבי הבית (משמע; האיש) הוא, אגב, השתנק כאילו מי ישמע באמת ריססתי אותו בגז מדמיע - בדמעות הוא ביקש ממני לצאת מהחדר כדי לנשום אויר כי הוא "עוד מעט מתעלף..." 

כמעט הרבצתי לו עם מקל של מטאטא, אבל "איש טוב הוא לא איש מת" ולכן החלטתי לחוס עליו הפעם, וגררתי אותו בסחיבת פצוע למרפסת. עטפתי את שיערי במגבת - ובינתיים הפעלתי את מכונת הכביסה על הרתחה, והצעתי את כל המיטות בבית.

אחרי 10 דקות הגיע הזמן לראות מהו שללו של התכשיר.

מעל לאמבטיה הלבנה, הסרתי את המגבת, וניערתי את השיערות.

כמות הכינים שנשרה ממני לא הייתה מביישת את הקוף ג'וני בשיא הדרו.

"אל - אלוהים, אני לונה פארק לכל כיני הגן!" ייבבתי לעצמי (האיש היה עדיין מעולף במרפסת מניחוח התכשיר, כן?!), נכנסתי לחפוף (כדי שאוכל לסרק אותו - יש לי המווון שיער) ובכיתי.

כן.

אני יודעת שאני לא "הגננת המכונמת" הראשונה. וכבר חטפתי כינים בגנים הקודמים בהם עבדתי, כי אני כנראה מאלה ש"חוטפים" את זה , אבל באמת, זו הרגשה כל כך מחורבנת. גם ככה אני מרגישה מבוזה מספיק בעבודה הזו (הכוונה היא ל"שכר"), אני חושבת שבזבזתי את השכר החודשי הראשון שלי על כמות התכשירים שקניתי. מה שחסר לי זה רק המחשבה על זה שאני אישה/אדם בוגר עם כינים. כמה מפדח?

יום כיפורים.

האיש מציץ עלי מהמרפסת ואומר לקטנה "בואי מהר, אמא צמה כל היום והיא רעבה. תברחי מאמא שובי - דובי!!!!!!!".

אני חושבת האם רצח הוא שובר צום או לא. החלטתי שכן.

במרירות פולנית אני פונה למכוער ואומרת לו "אתה עכשיו צריך לצום עד השנה הבאה, כי על ההעלבות שלך כלפי, אלוהים לא יכול לסלוח."

הוא צוחק, מסתכל עלי ואומר "את האישה הכי יפה בעולם -  מה קרה, אסור לצחוק?!"

אלוהים.

אני הופכת לאמא שלי.

סליחה.