מאמי יא מאמי ...

חשבתי שיהיה לי כח.

חשבתי שיהיה לי זמן.

חשבתי שתהיה לי הסבלנות, הבעירה באצבעות והרצון העז לספר לכל העולם את מה שעובר עלי.

אז חשבתי.

בפועל - אני כותבת לעצמי פוסטים בראש (ע"ע מנטל נוטס) וכשאני מתישבת במחשב אני נכנסת ישר לתוכניות הלימודים או לשיחות עמוקות במסנג'ר עם חברים...(אני שונאת טלפונים - כואב הראש ולא רואים כלום.)

אויש אגב, אני לא יודעת מה עובר עלי, אבל לאחרונה, סף החרמנות אצלי עובר כל גבול.

אני חוששת שהגלולות חרבו לי את המערכת, אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שמאז שחדלתי לטול אותן אני לא מפסיקה להשתאות מהסובבים אותי.ג'יזס, הפכתי לגבר. אני רואה בחורים וחושבת איך הם יראו ערומים (רק כשזה נעים, כן?), מה יש להם, אם בכלל, מתחת לבגדים. כאילו - נדפק לי המוח רשמית.

כולי חיוכים כשאני רואה ממתק לעיניים.

ואין דבר שיכול לשמח אותי, בשנה החדשה,  יותר מהמתנה הזו (כשמדובר בחוקי של האיש, כן?).

טוב.

גיבובי שטויות.

בטח יושמד בקרוב.

ביי.