מאמי יא מאמי ...

ואוו איזה יום שהיה לי אתמול.

הגעתי לטיפת חלב ב 07:45 כדי לתפוס מספר טוב לרופאה (המרפאה נפתחת ב 08:00). הייתי כל כך בטוחה שאהיה הראשונה במקום, שכמעט ובלעתי את הלשון בהתקף אפילפטי - תדהמתי עת גיליתי, גם הפעם, שלא - לא אני המצאתי את הגלגל, ואני "לאקי נאמבר" 6.

בשעה 09:00 נכנסתי לאחות כדי שתרשום את כל סקרים/ בדיקות/ וואט אוור, שעברתי ב - 5 השבועות האחרונים, בתיק של האפרוח וב - 09:45, נכנסתי לחדרה של הרופאה*

מחשבה ראשונה שעברה לי בראש, וואוו איזה שיער גבוה יש לה.*

הרופאה מצווה עלי לעלות למשקל, ואני מטפסת. "אהמ..." פוצחת הרופאה את פיה, "עלית קילו יותר ממה שהיית אמורה.". טם - טטם - טם (אני שומעת מוזיקה של סרטי אימה בראש), אני מורידה את הראש למטה ומביטה בגוש הקטן (שלמען האמת כבר לא כל כך קטן) ומרימה אליה את הראש בעיינים מצועפות בדמעות, "כמה הייתי צריכה לעלות?", אני שואלת בייאוש, "5 קילו, עונה הרופאה - אבל יש בחוץ בנות שעלו יותר ממך, כי היה חג" מנסה הרופאה לעודד את מצב רוחי. "עליתי 6 קילו?" שאלתי תוך שאני מתחילה ליבב (נשבעת לכם - אלו ההורמונים), הרופאה מסתכלת עלי בחמלה "לא נורא, בזבזת את הקילו שאת אמורה להעלות החודש.טוב, תעלי למיטה". אני עולה למיטה, "להוריד מכנס?" (נוהל קבוע אצל רופא נשים), "לא אין צורך, יש לנו פה בטן גדולה ויפה". "בטן גדולה?!?!?!" אני מרימה את הראש, חובטת אותו במדף מעלי וצונחת חזרה למצב שכיבה - די המומה וכואבת מה"פֶּנס" החדש שאירגנתי לי. "שכבי בשקט" מצווה עלי הרופאה ומצמידה לי מיקרופון לבטן, הלב הקטן של פיצ'ס פועם והרופאה מחייכת בשביעות רצון, "אל תקומי! נבדוק את החבורה שעשית לעצמך בראש" היא מצווה, אני כמובן ממהרת "לציית" ושוב מתרוממת במהירות כדי לחבוט את הראש בדיוק באותה נקודה פעם נוספת.

 הרופאה מסתכלת עלי בעיניים המומות, ואני מסבירה לה שהנחתי שהיא הזיזה את המדף (הקבוע לקיר) ממקומו. בזמן שאני שוכבת על המיטה,(צו רופא) הרופאה נותנת לי כל מיני הפניות, ואחרי 10 דקות בערך, היא קמה ומסתכלת על הסימן הכחול החדש שמעטר לי את המצח, מורחת יוד, מדביקה פלסטר ועוזרת לי לרדת מהמיטה. "רק תסתכלי לאן שאת הולכת" נפרדת ממני הד"ר.

 נו...דורות שלמים מנסים לחנך אותי לזה, מה גורם לה לחשוב שהיא תצליח? "כן..." אני מחייכת ומהנהנת בהסכמה תוך שאני חושבת כמה כואב לי הראש.

אישי ואני נפגשים ב 12:00 בדרך לזגג של הרכב (להלן האיש היחיד שהילדים שלו יכולים לענות "כן, אבא'שלי זגג" כאשר הם מסתירים את הטלויזיה).

אני נפרדת מהרכב והמפתחות ועולה למשאית של אישי, כדי להסתובב איתו 3 שעות עד שיחליפו לרכב שימשה קדמית. עוצרים ב"קפה ארומה" אני מזמינה שני סנדויצ'ים של גבינת חלומי (מה שאכלתי כל היום, בצהריים נרדמתי והתעוררתי רק היום), אחד לו ואחד לי, תוקעת נר באחד מהם - ומגדירה את היום הזה כיום חג לשנינו, כי אנחנו נשואים כבר חצי שנה (פלוס מינוס 5 שנים), אכן עוגה כלבבי, אישי מסתכל עלי אוכלת וצוחק. אחרי שהוא שומע את הסיפור אצל הרופאה הוא צוחק אפילו יותר. אני נעלבת ומתחילה לחטוף מיגרנה, אנחנו נוסעים חזרה לזגג ומשם אני ממשיכה למכון הטסט לרכב. אישי משם לוקח את הרכב ואותי (בתוכו) ושנינו נוסעים הביתה. אני מיבבת על עייפות, נשכבת במיטה, חושבת על מר גורלי (עליתי קילו מיותר) מתחילה לקבל צרבת (היו חמוצים בסנדויץ) ונרדמת.

קמתי היום, הבטן שלי גדולה יותר מאתמול. אוף, ידעתי שאסור לי ללכת לישון אחרי הסנדויץ...