מאמי יא מאמי ...

"לפי הסימון על הרצפה!" - צועקת ר' במלוא כוחותיה אל תוך המקרופון. "למה יש סימון של עיגול על הרצפה???"

"מאמי, - קוראת לי נוגי לתוך האוזן - למה היא צועקת?"

"כי אתם נראים כמו מעוין, ולא כמו עיגול", אני מבארת לה.

"קדימה! עכשיו לעשות רכבת! לתת ידיים! עכשיו מחיאות כף! חיבוקים! ארבעה צעדים... מי לימד אתכם לספור!!! לפי הסימון אמרתי !"

אוף. חזרות לקראת מופע של מפגש בוקר יכול להיות קקה, אין ספק.

והבוקר, עוד בטרם הספיקותי לצאת לעבודה "המאממת" שלי, ראיתי זוג נרגנים בתוכנית הבוקר [עם לינוי "המלכה" בר-גפן  וינון"תעשה לי ילד" מגל] .

הזוג, נער בכיתה י"ב ואמא לתלמידה (שזקוקה בדחיפות להכוונה בעניין הגבות והדרך הנכונה למריטתן), הגיעו לתכנית כדי להלין על כך שהמורים, בשיא חוצפתם, מעזים לשבות על גבם של הילדים.

האמא עוד טענה "הם לא עובדים אחרי השעות, מקסימום עוד שעה שעתיים", והילד טען שבארה"ב ממנה הוא הגיע המורים הגיעו ב 07:30 ויצאו מביה"ס ב 16:00 וזה הספיק להם.

יש לי חדשות עבור זוג הידעונים הללו, אני נמצאת בביה"ס כל יום מ 07:30 עד השעה 14:00 - כי אין מצב שאני אצא לפני, תמיד יש הורים שנשארים ודברים לצ'קצ'ק לתוך הקיר או חומרי למידה שצריך לצלם.

אחר כך אני יוצאת הישר לבעלי היקר שממתין לי ברכב (כי אני לא יכולה להרשות לעצמי שני רכבים בשכר של 3,000 ש"ח - עבור מורה עם השכלה של תואר ראשון ומשרה מלאה, כן?!)  וממשיכה הביתה, שם אני מתחילה בארגון החומרים לקראת המשך השבוע (כל יום לקראת יום המחרת), כולל בדיקות של אבחונים, הכנת מיפויים על ילדי הגן, שיחות עם הורים על מצב הילדים - שיחות עם הקולגות על אירועים נלווים (טקסים, חגים, ערבי הורים, סדנאות).

שלוש פעמים בשבוע אני יוצאת להכשרה, כי "מורה טוב, הוא מורה שממשיך ללמוד - תמיד", על כן אני נפרדת ממשפחתי בסביבות השעה 15:30 בצהריים וחוזרת בסביבות השעה 20:00 בערב.

כל יום שבת אני יושבת על "תכנון שבועי" ה"היי לייט" שיהיה בשבוע הקרוב, כולל הכנת הפעילויות שיהיו ביצירה, אילו חומרים נעסוק וכו'. אל חשש גם בחופשים ובחגים אני מגיעה לביה"ס, וגם אם אני לא שם פיסית - אני שם בנפשי...

הילדים הפרטיים שלי פוגשים "אמא עצבנית" / "חסרת סבלנות", שכן תמיד יש משהו שמטריד את מנוחתי: ילד / הורה של ילד / ביקור מהפיקוח/ ועדת ביקורת מהערייה וכו'...

אין לי כסף כדי להעביר את החודש כולו. למעשה, אחרי הגן של הילדה והפעוטון בו אני משאירה את הילד נותרים לי קרוב ל 300 (כן, שלוש מאות) ש"ח לבזבוזים - איתם אני אמורה לשלם בין השאר : ארנונה - מים- חשמל- גז - משכנתא - הוצאות רכב - טלפון - לימודים - בגדים - מזון ואולי אפילו להתפנק באיזה זוג נעליים פעם אחת בעונה.

תוך כדי אני נתקלת לא אחת ביחס מזלזל מצד הורים ותלמידים בוגרים בביה"ס שחושבים שאם הלכתי ללמוד הוראה , אז קרוב לודאי שאני לא שווה ולא יכולתי לעשות שום דבר אחר בחיי. אותם אני מעדכנת שלהוציא 704 בפסיכומטרי (בלי קורס הכנה - לא הספקתי להרשם) ועם ממוצע בגרות של למעלה מ 100 - קרוב לודאי שיכלתי למצוא משהו אחר לעשות בחיים שלי, אבל הרעיון של לגדל את הדור הסקרן הבא - קסם לי יותר.

אז מצידי - שישבתו המורים לא רק על גבם של התלמידים, אלא גם על גבם של ההורים - שבטוחים שאנחנו אחל'ה שירותי בייביסיטר , ועל אפה של יולי תמיר (תגידי, מה נגמר עם התסרוקות האלה, לא  נמאס לך לכער את עצמך בכח?!) העיקר שידאגו לתגמל אותנו כראוי! בחיי שמגיע לנו (עשו לי טובה, תשעה שקלים החזר שיחות טלפון, זה נשמע למישהו סביר? 10 שקלים החזר לביגוד? לעג לרש... )

האיש שלי כועס.

הוא יכול לכעוס, אבל לא על כזה דבר.

לפני חמש שנים היה לי ידיד טוב - אפשר אפילו לומר הידיד. הידיד הזה עשה פאדיחה - ולא הגיע לחתונה שלי.

האיש הודיע שבכך תמו יחסינו, אני הסכמתי, בעיקר משום שהייתי פגועה. 

כעבור חמש שנים קיבלתי מייל.

שמחתי מאד.

אני עדיין אוהבת מאד.

ושמחה.

אחר כך קיבלתי גם טלפון.

שמחתי עוד יותר.

האיש כועס.

הידיד לא מבין על מה.

האיש מסביר לי "אם הוא היה רוצה להיות הידיד שלך, הוא לא היה נעלם אחרי החתונה - כשכביכול גרמה לו להבין שאין לו סיכוי איתך - הוא חוזר כי הוא מעוניין בך".

לא עוזרות ההכחשות - האיש לא מבין כמה הוא OFF בכל העניין הזה.

ההוראה"נתקי מגע".

קשה לי.

הידיד טוען שגם לו קשה.

לא רוצה לשקר - לא רוצה לנתק.

יש אולטימטום.

בעיה.