מאמי יא מאמי ...

החלומות שלי הופכים מוזרים וקשים יותר ויותר.

לפני כמה ימים כבר לא יכלתי עם השינה ההזויה הזו והעדפתי לשבת, מתה מעייפות, על הספה בסלון, לספור בלטות (המווווון בלטות), לבדוק מה יש בטלויזיה (כלום). מאחר והיה לי מאד לא מעניין החלטתי לעשות משהו מעשי.

ירדתי לרחוב, הבאתי קרטונים והתחלתי לארוז דברים שאנחנו לא משתמשים בהם בבית.

כבת מזל בתולה אופיינית, חולת סדר וניקיון, עדיין מושרשת בי עמוקות הטראומה של המעבר לדירה הנוכחית.

בזמנו, מאחר ועבדתי שעות רבות, אישי החליט לארוז לבד את הבית,דבר שאמנם חסך לי הרבה לפני המעבר אבל בהחלט סיכן את הבריאות הנפשית שלי אחריו. (עד עכשיו אני זוכרת את ההסבר התמוה שלו, לכשנשאל למה הבגדים שלו ושלי מעורבבים בקרטונים, ללא כל קשר לעונות או, רחמנא ליצלן, לסוג (נאמר ג'ינסים). התשובה אגב, הייתה "הם היו כולם לבנים/ שחורים/אדומים". אכן, מלא הגיון והשראה.)

 למה לארוז? ובכן, לפני כיומיים, הוחלט ע"י המועצה הגבוהה שמנוהלת ע"י אישי ועל ידי, שבחודש יולי כבר נעבור דירה, וקצת נחזור להורים.

 הסיבות הן רבות; השכנה מעלי מקצרת לי את החיים, המזגן לא ממש מקרר, ולמרבה הזוועה התקפות הטרור של הג'וקים מסכנות את קיומי כאדם שפוי על פני כדור הארץ (אמאאאא!!!) , אבל הסיבה הראשית היא כסף. אנחנו צריכים לחסוך, כדי שנוכל לספוג מדדים, בתשלומים על הבית. אין דבר נוראי יותר מלדעת שאתה חייב, נאמר 40,000 ש"ח, אתה חוסך מספי כסף, וכשאתה בא לשלם פתאום מוסיפים לך על זה מדדים של 5,000 ש"ח, נו... סתם ככה שיהיה שמח...(בעברית מגדירים את זה כ - "גררררררר...")

אז מלחמת העולמות נסובה בעיקר על איפה נישן. אצל ההורים שלי אין סיכוי שנוכל להביא את בובי. קודם כל יש בבית כלב, ודבר שני, אמא שלי לא תסכים, אם היא תסכים היא תחרפן אותי וקיימת הסכנה שהיא פשוט תנסה להרעיל אותו. היא לא סובלת אותו. נו... מה לעשות, משפ-חה לא בוחרים... אצל ההורים שלו, נו... אני באמת חייבת לפרט סיבות?! ג'יפה וקרואלה כל היום רבות וצורחות, אבא שלו שותה מרק ברעש (ומדבר בצעקות, אבל חוצמזה אני מתה עליו) והנורא מכל, כל היום אני אשמע הצעות ייעול מוושתי, הידועה יותר בכינוייה "כשאני הייתי בחודש חמישי, עוד הייתי מקל ולא ראו שאני בהריון." (אכן, כינוי ארוך.)

אופציית חתיכת ורידים והגעה למנוחת עולמים ירדה מהפרק, אחרי שהובטח לי שמדובר ב"חניה" קצרה של 3 חודשים, ואז כבר נקבל את המפתחות לבית (בסייעתא דשמייא- לא יזיק להתחנף קצת לבויירא, לא?!).

 אז ככה, להפרד מבובי ל 3 חודשים, או להתחרפן קלות בבית ושתי, אהמ... דמיינו אותי בבית משווה בידיי, בתנועת מאזניים,תוך ישיבה על הכיסא מה יותר שווה...

הוחלט שנסבול את שני ההורים שווה בשווה, משמע יום פה ויום פה, עד שפיצ'ס תיוולד, ואז אני אשאר אצל אמא שלי כל הזמן, עד המעבר. (השתגעתם לבוא לוושתי ישר אחרי הלידה? מה אתם רוצים, דכאון לאחר לידה?!) איך הרעיון?! לא מבריק, איי נואו, אבל יאללה, בשביל שיהיה לנו כבר בית, אני מוכנה לעשות "סאם פיינפול דיסיז'נס"... אפילו להחזיר את הבית שאנחנו גרים בו עכשיו 3 חודשים קודם.

אז אישי המחונן קם בבוקר, פותח את הדלת של החדר ורואה מול עינייו המשתאות 5 ארגזים ענקיים. "מה זה?" "בגדי חורף". "למה ב 5 ארגזים?". "ארגז אחד שלך, כל השאר שלי". "מה, אין לי בכלל בגדים?" "היו לך, פשוט מיינתי אותם. מה שלא לבשת העונה "הלך" היאורה...". (אישי רוטן בשקט) "ולפי מה סידרת אותם?" " :)" "מה את מחייכת, אני רוצה ללמוד את השיטה". "תפתח ארגז אחד ותראה."

אכן... הוא השתחווה אפיים...

אני מלכה... :))))